פיצוח השיח האמריקני

אגב, שימו לב למהלך הרטורי (המבריק, למרבה הצער) של אל-סעיד: הוא לא מדבר על הג'נוסייד בעזה או על פשיעה לאומנית ביהודה ושומרון, ובטח לא על ethnostate, אלא על משהו הרבה יותר בסיסי - כסף ומלחמות - שכל אמריקני יכול להבין ולהזדהות איתו (מי אוהב כשלוקחים לו את הכסף? מי אוהב כשגוררים אותו למלחמות?). ועל בסיס זה, תוך שימוש בטיעוני "החיים עצמם", אל-סעיד מצליח להכניס לשיח האמריקני עמדה עוינת לישראל, שבבירור היסודות שלה עמוקים הרבה יותר מאשר רק ההיבט החומרי.

תפיסת העולם שלו, שרואה בישראל מדינה שנולדה בחטא ושבמהותה היא עוול גזעי, נמצאת "מאחורי הקלעים", כשבפרונט יש שיח של צדק חברתי בכלל. ולכן, להתעמת עם התפיסה היסודית שלו ולנסות "לחשוף" אותו כאיש שמאל קיצוני, פרו-איסלאמי ששונא את אמריקה (בהנחה שהוא אכן כזה, ולצורך העניין זה פחות מעניין) - נועדה לכישלון. כמו ממדאני, הקמפיין שלו משתמש בסוגיות "החיים עצמם" כמו במסכה. מול הדבר הזה, ישראל ותומכיה חייבים לעשות שני דברים:

לשמוט את השטיח תחת רגליו: להפסיק לבקש את הכסף ולהפסיק לרתום את ארצות הברית למלחמות. להרבה אמריקנים יש אינטואיציה בריאה שהם לא מבינים מספיק את המורכבויות של הסכסוך - מי צודק ומה ראוי - אבל כולם מבינים כש"לוקחים" להם כסף ו"גוררים" אותם למלחמות. האם זה יגרום לו ולמחנה שמאחוריו לאהוב אותנו? ברור שלא. כאמור, טיעוני "החיים עצמם" האלה הם רק מסכה, כמו המספרה של סוויני טוד שמציגה חזות של עסק מהוגן כשבפועל האג'נדה שלה אפלה בהרבה. אבל אם נשמוט אותם תחת רגליו, הוא יישאר עם הטיעונים המופשטים, הפוסט-מטריאליסטיים, שרלוונטיים למיעוט בתוך החברה האמריקנית ובטח במדינה כמו מישיגן. ואם ימשיך להתעסק בהם, הוא ייחשף כמי שהוא ("למה אתה אובססיבי כל כך לישראל?").

לחזק את היריבים שלו: על כל אל-סעיד יש 4-5 דמוקרטים שעדיין רואים בישראל חברה ושותפה אמריקנית, גם אם מאתגרת ומורכבת. הם חוטפים משני הכיוונים: גם מהבייס הדמוקרטי הקשה, שלועג להם על כך שהם בכלל מנסים לעבוד עם ישראל, וגם מהפרו-ישראלים באמריקה (בעיקר רפובליקנים), שמתארים אותם כמי שנכנעו להשתלטות על המפלגה. עימות עם ה"סמלים" של המחנה האנטי-ישראלי במפלגה - אל-סעיד, ממדאני, טאליב, ותכף גם שבלייה - מעלה אותם לגדולה ונותן להם הרבה יותר נפח ולגיטימציה ממה שמגיע להם ("אם הם תוקפים אותי, סימן שאני צודק, שאני מזיז להם את הגבינה").

לעומת זאת, חיזוק המחנה השני - דמוקרטים ליברלים ו/או פרוגרסיבים שעדיין רואים בישראל בעלת ברית גם אם יש להם שאלות קשות - יכול להפוך את הקערה. מתן טיעונים, תשובות, נרטיבים ובעיקר בעיקר ניצחונות למחנה הזה (טיפול בפשיעה הלאומנית ביהודה ושומרון בתור התחלה) יאפשר להם להוכיח שהדרך לקדם את הערכים הדמוקרטיים במזרח התיכון אינה באמצעות עימות עם ישראל, אלא באמצעות דיאלוג איתה והתייחסות לצרכים ולאינטרסים שלה ("דבש מושך יותר זבובים מחומץ").

ואני יודע את זה כי ראיתי את זה. ראיתי חברי קונגרס וסנאטורים פרוגרסיביים ששינו את אופן ביטוים על ישראל ועל המלחמה ברגע שקיבלו "תחמושת" לנמק בפני הבוחרים שלהם למה התמיכה בישראל ושיתוף הפעולה איתה הם דברים לא רק מועילים אסטרטגית, אלא גם ראויים מוסרית. יועצת של חברת קונגרס פרוגרסיבית (מאלה שבארץ מתייחסים אליה כ"אבודה") אמרה לי מפורשות ש"תחמושת" מסוג זה היא "בדיוק מסוג הדברים שאנחנו צריכים כדי לנמק לבוחרים שלנו למה אפשר לתמוך בישראל".

וזה הזמן לשתף: בעוד שבועיים בדיוק אני ממריא לארצות הברית מטעם lib_ra_el@, לפגישות בדיוק מהסוג הזה - לשכנע מחוקקים דמוקרטיים (שאינם אל-סעיד, מן הסתם) שיש להם דרך לתמוך בישראל מבלי להרגיש שהם בוגדים בערכים שלהם. הנסיעה הזאת לא הייתה יכולה להתרחש בלי התמיכה של התורמים שלנו, רבים מהם כאן בפיד, והם ראויים לכל תודה והערכה.