כשהכיס מצביע בקלפי

מדי יום מתפרסמים סקרי בחירות חדשים. פרשנים, עיתונאים ואנליסטים מנסים להעריך כיצד יצביעו אזרחי ישראל בבחירות הקרובות. בדרך כלל הם מחלקים את המפה הפוליטית לשלושה גושים: קואליציה, אופוזיציה ומפלגות ערביות. אבל בתוך הדיון הבלתי פוסק על חלוקת המנדטים כמעט שלא נשאלת שאלה חשובה אחרת: כיצד משפיעים המעמד הכלכלי-חברתי ויוקר המחיה על דפוסי ההצבעה בישראל?

כדי להבין את הקשר בין מצב כלכלי לבין בחירה פוליטית, כדאי לחזור לתוצאות הבחירות לכנסת ה-25, שנערכו בנובמבר 2022. ניתוח שנערך באמצעות הצלבת תוצאות הבחירות ביישובים עם הדירוג הכלכלי-חברתי שלהם מצביע על הבדלים משמעותיים בדפוסי ההצבעה בין קבוצות האוכלוסייה: ביישובים המשתייכים לשלושת האשכולות الכלכליים-חברתיים הנמוכים, המפלגות שזכו לתמיכה הגדולה ביותר היו יהדות התורה ורע"ם. אחריהן דורגו מפלגות חרדיות וערביות נוספות.

התמונה משתנה בארבעת האשכולות האמצעיים: ביישובים אלה זכה הליכוד בכשליש מהקולות והיה המפלגה הגדולה ביותר, ואחריה יש עתיד והמחנה הממלכתי. גם הציונות الدתית וישראל ביתנו רשמו באשכולות אלה הישגים משמעותיים ביחס לתמיכתן בקבוצות אחרות. בשלושת האשכולות הכלכליים-חברתיים הגבוהים התמונה שונה: יש עתיד זכתה לתמיכה משמעותית והובילה על הליכוד. גם מפלגות נוספות מגוש מתנגדי נתניהו נהנו מתמיכה גבוהה יחסית ביישובים המבוססים. נתונים אלה ממחישים כי דפוסי ההצבעה בישראל אינם אחידים, וכי קיימים הבדלים משמעותיים בין יישובים בעלי מאפיינים כלכליים-חברתיים שונים.

ומה לגבי הבחירות הקרובות?

מאז הבחירות הקודמות השתנתה המציאות הישראלית מן היסוד. כמעט שלוש שנים של מלחמה, לצד נטל ביטחוני וכלכלי כבד, השפיעו על חייהם של אזרחים רבים. משפחות מתמודדות עם התייקרויות, עובדים מתקשים לגמור את החודש, וגמלאים רבים חוששים לעתידם الכלכלי. לכן, אי-אפשר להניח שדפוסי ההצבעה שהכרנו בעבר יישארו ללא שינוי.

האם יוקר המחיה ישפיע על ההעדפות הפוליטיות? האם מצביעים ממעמדות שונים מעניקים משקל דומה לנושאים כלכליים? והאם המפלגות מצליחות לפנות גם לאזרחים שמחוץ לבסיס התמיכה המסורתי שלהן? אלה שאלות שראשי המפלגות ומנהלי הקמפיינים שלהן היו צריכים לעסוק בהן הרבה לפני תחילת מערכת הבחירות. אבל נדמה שבמשך שנים היה להם נוח יותר לעסוק בשאלה אחת בלבד: "כן ביבי" או "רק לא ביבי".

הוויכוח הפוליטי הזה השתלט על השיח הציבורי, בעוד שבעיות היומיום של אזרחים רבים נדחקו לשוליים. והנה, ככל שהבחירות מתקרבות, כולם נזכרים פתאום בבוחר. ראשי המפלגות מבטיחים להקשיב, לדאוג, לשנות ולתקן. אבל השאלה שאני מבקש להפנות אליהם פשוטה: איפה הייתם קודם? במשך ארבע שנים פניתי שוב ושוב לנבחרי ציבור, לחברי כנסת ולשרי ממשלה בעניינם של אזרחים המתמודדים עם מצוקה כלכלית. ביקשתי להעלות לסדר היום את מצבם של עובדי הקבלן, הגמלאים והמשפחות המתקשות להתקיים בכבוד. אבל שוב ושוב נתקלתי בדלתות סגורות.

לא ביקשתי טובות אישיות. ביקשתי שנבחרי הציבור יקשיבו לאנשים שהם אמורים לייצג. לצערי, במקרים רבים גם זה היה יותר מדי לבקש. במקום דיון אמיתי ביוקר המחיה, בשכר, בפנסיות ובמצוקות החברתיות, המשיכו הפוליטיקאים להתווכח על אותם נושאים פוליטיים. אלא שהבוחר אינו חי מסקרים, מסיסמאות או מהבטחות בחירות. הוא צריך לשלם חשבונות, לקנות מזון ולדאוג לעתיד משפחתו. ייתכן שאחת התוצאות של ההתעלמות הזאת תהיה ירידה במוטיבציה של חלק מהאזרחים להגיע לקלפי. כאשר אדם מרגיש שאיש אינו מקשיב לו במשך שנים, קשה לצפות שיתלהב מהבטחות חדשות ערב הבחירות.

זו בעיה שצריכה להטריד את כל המפלגות, ובמיוחד את אלה המבקשות להציג את עצמן כחלופה שלטונית. מי שרוצה את קולו של האזרח ביום הבחירות, צריך להתעניין בחייו גם בארבע השנים שבין בחירות לבחירות. כי בסופו של דבר, השאלה אינה רק כמה מנדטים תקבל כל מפלגה, אלא כמה אזרחים עדיין מאמינים שיש מי שמייצג אותם.