נקודת ארכימדס של משפט נתניהו

יש נקודת זמן שבה משפט פלילי מפסיק להיות רק שאלה של ראיות והופך לשאלה של לגיטימיות. יש נקודה שבה צריך להפסיק לשאול רק מה מצאה המשטרה ולהתחיל לשאול מדוע חיפשה, כיצד חיפשה, מי התיר לה לחפש ומה קרה כאשר גבולות החקירה לא תאמו את רצונותיה. עדותו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, במשפטו של בנימין נתניהו, מחייבת להציב את השאלות האלה במרכז. לא בשוליים, לא כהערת הגנה טכנית ולא כעוד מחלוקת בין עורכי דין - במרכז.

כאשר מצרפים את העדות, את סוגיית האישורים, את העמימות המוצהרת בנוסח האזהרה ואת העדויות על פעולות חקירה בעייתיות, מתגלה תמונה שאינה מתיישבת בקלות עם הדימוי של חקירה סטרילית, ממוקדת ומבוקרת. היא מעוררת חשש עמוק מפני "מוטיבציה יתרה" להרחיב את החקירה, להעמיק אותה ולהגיע לתוצאה מפלילה. בעיניי, זהו המפתח להבנת המשבר המשפטי בתיקי נתניהו. בחוקר פלילית תקינה, החשד קודם לחיפוש אחר הראיות. החוקרים מזהים חשד מוגדר, אוספים ראיות בהתאם לדין, בוחנים גם נתונים המחלישים את החשד, ולבסוף מחליטים אם יש בסיס להעמדה לדין. זהו הסדר הנכון: חשד, ראיות, מסקנה.

אבל מה קורה כאשר התהליך מתחיל להיראות הפוך? כאשר גבולות החקירה מתרחבים, כאשר פעולות משמעותיות אינן מובאות כולן לאישור הגורם המפקח, כאשר שאלת האישורים אינה מתבררת באופן חד, וכאשר האזהרה לנחקר מנוסחת במכוון באופן עמום כדי לאפשר חקירה רחבה יותר? בעדותו של מנדלבליט באוקטובר 2026 אמר מנדלבליט כי לא כל פעולות החקירה הובאו לאישורו, וכי היו פעולות משמעותיות שלא אישר. הוא גם הסביר כי נוסח האזהרה לנתניהו בתיק 4000 היה עמום, בין היתר כדי לאפשר מרחב חקירה רחב. הדברים אינם מוכיחים לבדם שכל החקירה הייתה פסולה, אבל הם בהחלט מלמדים שסומנה מטרה תחילה לפני שנאספו הראיות. אלה אינן שאלות שוליות כאשר מדובר בחקירת ראש ממשלה מכהן. מדובר בטירוף מערכות.

לא די לבדוק אם בסוף הדרך נמצאה ראיה שניתן להציג בבית המשפט. צריך לבדוק גם אם הדרך אל אותה ראיה הייתה חוקית, הוגנת ונקייה מהטיה. מערכת אכיפת חוק אינה רשאית להניח שמטרה ראויה מכשירה אמצעים מפוקפקים. ארכימדס ביקש נקודת משען שממנה אפשר להזיז את העולם. במשפט נתניהו, נקודת המשען אינה בהכרח ראיה מסוימת בתיק 4000, מתנה בתיק 1000 או שיחה בתיק 2000. היא שאלת היסוד: האם מערכת החקירה והתביעה פעלה כדי לברר חשדות באופן אובייקטיבי, או שהתפתחה בה מוטיבציה יתרה להביא את נתניהו אל ספסל הנאשמים?

גבולות ברורים

לטעמי, הצטברות השאלות שעלו בעדות מנדלבליט מספקת בסיס רציני לטענה שהבעיה עמוקה יותר מפגם נקודתי. כאשר נדרשים הסברים בדיעבד על גבולות האישור, כאשר נוסח האזהרה עמום וכאשר מתעוררות שאלות על פעולות חקירה שלא אושרו, נטל ההוכחה הציבורי והמשפטי אינו יכול להישאר כשהיה. יש הבדל עצום בין חקירה שמרחיבה את גבולותיה מפני שהראיות החדשות מחייבות זאת, לבין חקירה שמרחיבה את גבולותיה מפני שהמערכת מתקשה להשלים עם האפשרות שלא יימצא בסיס מספיק לאישום. הראשון הוא חלק מעבודת המשטרה. השני, אם יוכח, הוא כשל יסודי. הטענה אינה שכל חוקר או תובע פעל בזדון. אין צורך לייחס מזימה מתואמת לכל המעורבים כדי להבין את הסכנה שבמנגנון מוסדי המפתח ציפייה לתוצאה מסוימת. לעיתים די במוטיבציה עודפת, בהטיית אישוש ובנטייה לפרש כל פרט בכיוון אחד כדי לפגוע באובייקטיביות של חקירה. דווקא משום שמדובר באפשרות אנושית ומוסדית מוכרת, דרושים גבולות ברורים, תיעוד ופיקוח הדוק.

נניח שבתיק 1000 קיימות ראיות שבית המשפט עשוי לראות בהן בסיס להרשעה. נניח שבעניין המתנות שקיבל נתניהו מאנשי עסקים תימצא תשתית ראייתית משמעותית. האם בכך נפתרה שאלת הלגיטימיות של החקירה כולה? לא. ראיות נגד נאשם אינן תעודת הכשר לפעולות החקירה. חשד מוצדק אינו מעניק למשטרה היתר לחרוג מסמכותה, והאפשרות שאדם עבר עבירה אינה פוטרת את המדינה מן החובה לנהל נגדו הליך הוגן. אם המוטיבציה להפליל את נתניהו השפיעה באופן מהותי על ניהול החקירות, על בחירת החשדות, על היחס לראיות מזכות ועל החלטות התביעה, יש צורך לבחון אם ניתן בכלל לרפא את הפגם באמצעות תיקונים נקודתיים. במצב כזה, הטענה למחיקת האישומים כולם אינה אמורה להיתפס כבקשה להעניק חסינות לראש ממשלה, אלא כדרישה להגן על עקרון יסוד: המדינה אינה יכולה ליהנות מפירותיו של הליך פלילי שנפגם פגם מהותי, אם הדין מחייב לתת סעד שימנע את העוול.

מי שטוען כי הפגם מצדיק מחיקת כל האישומים חייב להתמודד עם שאלה משפטית לא פשוטה: האם הפגם משותף לכל האישומים, האם הוא השפיע על ההחלטה להגישם, והאם אפשר להפריד בין החלקים התקינים של ההליך לבין החלקים הפגומים? אסור לפסול את הטענה מראש. נראה כי מדובר בפגם מערכתי החוצה את התיקים, ולא באירוע מבודד שניתן לתקן. הפתרון אינו חייב להסתכם בהכרזה שהיו ליקויים ושמכאן ממשיכים כרגיל. הגנה מן הצדק נועדה להתמודד עם נסיבות שבהן עצם ניהול ההליך הפלילי עלול לעמוד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. בית המשפט צריך לבחון ברצינות אם הצטברות הפגמים, ככל שיוכחו, מצדיקה סעד כולל. אין הכרח להמתין להוכחה שכל ראיה מזויפת או שכל חוקר פעל בכוונה רעה. השאלה היא אם התנהלות הרשויות פגעה פגיעה יסודית בהוגנות ההליך, ואם ניתן לרפא אותה באמצעי מתון יותר.

מנדלבליט הוא דמות מרכזית בפרשה משום שהוא אינו עד חיצוני. הוא היה היועץ המשפטי לממשלה, אישר את החקירות והחליט על כתבי האישום. לכן עדותו חשובה במיוחד. היא אמורה להבהיר כיצד התקבלו ההחלטות, מה אושר, מה לא אושר, ומה היו גבולות הפיקוח. הכלל פשוט: ככל שכוחו של בעל התפקיד גדול יותר, כך גדלה החובה לבחון את פעולותיו בקפדנות. איש אינו יכול להיות השופט האחרון של תקינות החלטותיו שלו. אפשר להתנגד לנתניהו, לבקר את מדיניותו ולחשוב שאינו ראוי לכהן כראש ממשלה. אפשר גם להאמין שיש נגדו ראיות משמעותיות. כל אלה אינם משנים את הכלל המשפטי. המדינה אינה רשאית להחליט מי צריך להיות מורשע ואז להתאים את החקירה לתוצאה הרצויה. היא אינה רשאית לדרוש מאזרח אמון עיוור במערכת, והיא אינה רשאית להשתמש בכוח החקירה כדי להגיע לתוצאה שמראש נראית לה רצויה.

אם יתברר שזה מה שקרה, הפגיעה לא תהיה רק בנתניהו. היא תהיה בכל אזרח שעלול למצוא את עצמו יום אחד מול מערכת שכבר גיבשה לעצמה יעד, ומכאן ואילך רק מפרשת את המציאות לאורו. במדינת חוק, השאלה אינה אם הנאשם אהוד או שנוא. השאלה היא אם הוכחה אשמתו בהליך הוגן, ואם המדינה עצמה עמדה בכללים שהיא דורשת מאחרים לקיים. הצטברות הסימנים המדאיגים גדשה את הסאה והיא מחייבת להציב את שאלת מוטיבציית היתר של המשטרה בלב המשפט. אם בית המשפט ימצא שהייתה הטיה מהותית שהשפיעה על ניהול ההליך כולו, עליו לשקול גם את הסעד הקשה ביותר: ביטול כל האישומים לאלתר. זו נקודת ארכימדס.