המדינה שחוששת מאזרחיה

אחד המשפטים הקשים שקראתי היום היה שבצה"ל חוששים שלאחר הבחירות יתגבר הטרור היהודי בגדה. "צה"ל חושש" - שתי מילים שאמורות לזעזע את אמות הסיפים, אילו נותרו כאן אמות סיפים שאפשר עוד לזעזע. כאשר אזרחי המדינה מבצעים טרור, השאלה היא מה המדינה עושה כדי לעצור אותם. מי מגן על המותקפים? מי עוצר את התוקפים? ומי מבהיר שגם מאחורי כיפה וציצית עומד אדם הכפוף לחוק?

אבל המשפט נשמע כמו תחזית מזג האוויר: "צפויה התחזקות ברוחות", "צפויה התגברות בטרור", "בעלי מטעי הזיתים מתבקשים להימנע משהייה ליד מטעיהם". ואנחנו קוראים וממשיכים, מכינים קפה. הרי גם אתמול חששו, גם שלשום התריעו: עוקבים, נערכים, בוחנים. ובינתיים יש בני אדם שחייהם תלויים בשאלה: מתי הפעלים האלה יהפכו להגנה ממשית?

טֵרוֹר יְהוּדִי?! כיצד אפשר לומר צמד מילים זה בלי להסיט את המבט? יהדותו של התוקף אינה מפחיתה מאימת המותקף; הפיסוק והניקוד אינם היתר לאלימות, והבטחה אלוהית אינה מבטלת את זכויותיו של האדם שחי על האדמה הזאת. כאן נחשף החיבור המסוכן בין דת, כוח ושלטון. כשהקדושה מעניקה חסינות, וכשהשלטון תלוי במעניקיה - החוק מתחיל לגמגם. נוצרת חלוקה בין מי שחייב לציית לבין מי שרשאי לבחור. אגב, מי קובע מהי הקדושה? גם זה אינו ברור: אדם? מפלגה? פלג?

ותמיד העיתוי אינו מתאים: לפני הבחירות אסור להרגיז, אחריהן צריך להרכיב ממשלה, ואחר כך צריך לשמור עליה. וכמובן, החובה להגן על הציבור תמתין. כמה זמן? אכן, גם המבט לעתיד אינו מביא נחמה. הדת משולבת עמוק במנגנוני המדינה, והגידול באוכלוסייה החרדית מחדד שאלה שאי אפשר לדחות לנצח: כיצד נקיים שותפות בלי חינוך המאפשר בחירה, כלים לפרנסה וחלוקה הוגנת של החובות? כל ילד זכאי לעתיד. איזו מדינה אנחנו מכינים לו? ומה באמת יקרה בעתיד, ומי יערוב לנו שזה יהיה מה שאנחנו רוצים?

כדי לשנות צריך רוב, כדי להשיג רוב צריך שותפים, וכדי לשמור על השותפים דוחים את השינוי - לטובת עוד תקציב, עוד ועדה, עוד בחירות. ובינתיים התלות מעמיקה, האמון נשחק והטרור נמשך. זהו המבוי הסתום: כל מוצא דורש ויתור ממי שכוחם נשען על חסימתו. ומי ישלם מחיר פוליטי היום כדי שתישאר כאן מדינה שאפשר לחיות בה מחר?

במשך קרוב לשמונים שנה בנינו כאן חיים שלמים. מפחיד לחשוב שניתן לפרק אותם מבפנים, החלטה אחר החלטה, עד שיישארו השמות על הבניינים שלא ייהרסו או יישרפו - לא רק בגדה המערבית אלא גם בזו המזרחית - וההסכמה שמחזיקה אותם תתפורר. הדהרה נמצאת בעיצומה. הקיר כבר קיים וממשיך להתנשא, וגם מולו ממשיכים להתווכח מי רשאי לגעת בהגה, מי יהודי יותר ומי מוסמך לפרש את רצון האל. ואני כבר חושש מההודעה שתבוא אחרי האסון הבא - כזו שתאמר שהיו התרעות... הפרדת הדת מהמדינה היא החובה העיקרית, המרכזית והחשובה ביותר שתיתן לנו גם רוח חיים וגם אופציה חשובה לחיים משותפים.