"אנשים מתאהבים כדי להיות שלמים"

היכן החצי האבוד שלי?

אחד הביטויים הרומנטיים השגורים ביותר הוא "מצאתי את החצי השני שלי". הרעיון שאחנו יצורים חלקיים, המחפשים את החצי החסר, מופיע בספר "המשתה" של אפלטון: זוגות היו פעם מחוברים עד שהאל זאוס חצה אותם לשניים. מאז כל מחצית מסתובבת בעולם וכמהה להתאחד עם מחציתה האבודה.

הדימוי של החצי השני הוא מהיפים בתולדות האהבה: מיליארדי בני אדם בטוחים שמישהו מחזיק בחלק שחסר להם. בימינו הם מחפשים אותו באתרי היכרויות וברשתות חברתיות. זאוס חתך, האלגוריתם מנסה לחבר.

להיפרד - כדי להיפגש

הרעיון מופיע גם במדרש "בראשית רבה" שדורש כך את המילים "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" בפרשת בראשית: "ר' ירמיה בן אלעזר אמר: דו-פרצופין נברא. ר' שמואל בר נחמן אמר: גב אל גב נבראו. אמר ר' ירמיה בן אלעזר: הקב"ה ברא אותו שני פרצופים וחתכו ועשאו שני גביים".

זה נשמע כמו סרט של דיסני, או דוסני, אבל יש בו תובנה עמוקה: לפעמים צריך להיפרד כדי שאפשר יהיה להיפגש פגישה אמיתית. כל עוד שניים הם גוף אחד, אין "אני" ואין "אתה". תחשבו על שני אנשים שנכנסים יחד לאותו מעיל. חמוד לדקה, בלתי אפשרי לחיים. בלי מרחק אין געגוע, אין בחירה ואין יד שמושטת אל יד אחרת. ההפרדה לא נועדה ליצור מדרג, אלא לאפשר שותפות. לא בעלות, אלא ברית.

לא טוב היות האדם לבדו

המקרא מציג כבר בפרשה הראשונה, בראשית, את הבדידות כמצב אנושי הטעון תיקון: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". תחשבו על שתי המילים המיוחדות האחרונות: לא עזר לצידו בלבד, אלא גם כנגדו. האדם שאנחנו אוהבים אינו רק מי שמלטף לנו את האגו; לפעמים הוא זה שמעמיד מולנו מראה. ובמראה, כידוע, לא תמיד מופיעה תמונה שהיינו רוצים לראות.

העזר כנגדנו שואל את השאלה שאנחנו מעדיפים לא לשאול, ומוציא את האוויר מהבלון רגע לפני שאנחנו עפים איתו מהחלון. כי זוגיות אינה מקהלה שבה שני אנשים שרים אותו קול. היא דואט שבו כל אחד בטוח לא פעם שהשני מזייף, ותכופות שניהם צודקים.

"אנחנו" בלי להפסיק להיות "אני"

עוד מספרת התורה בפרשת בראשית על הזוג הראשון: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". "בשר אחד" אינו אומר להפוך לשניצל זוגי. אפשר לראות בכך יצירת שותפות עמוקה שבה שני אנשים בונים יחד מציאות חדשה. זה אולי סודה של זוגיות בוגרת: להיות "אנחנו" בלי להפסיק להיות "אני".

אבל ה"אנחנו" הזה הוא יצור משונה: יש לו חשבון בנק, לוח שנה, חגים אצל ההורים, מגבות שאיש אינו מודה שהשאיר על הרצפה וזיכרון משותף שבו, לא פעם, לכל אחד גרסה אחרת לחלוטין של אותו אירוע. אהבה שאינה משאירה מקום ל"אני" עלולה להפוך לחנק. אהבה שאין בה "אנחנו" עלולה להפוך לשותפות בדירה עם הטבות. מלאכת הזוגיות היא לדעת מתי להתקרב ומתי לפנות מקום.

אהבה טובה אינה אזיקים מרופדים בקטיפה. היא שני אנשים שבוחרים שוב ושוב ללכת יחד למרות שלכל אחד מהם זוג רגליים משלו. בספרי "אהבה מחרוז ראשון" כתבתי על כך:

הַמַּעֲטֶפֶת הַמְּשׁוּתֶפֶת
לְזוּג מִשָּׁמַיִם:
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
עַל פְּנֵי הַשְּׁנַיִם.

כמו שני כלי נגינה

האהבה אינה רק המשפט "אני אוהב אותך", אלא גם משפט נוסף: "אני אוהב את מי שאני כשאני איתך". הפסיכולוג אריך פרום טען בספרו "אמנות האהבה" כי אהבה בוגרת אינה בריחה מהבדידות באמצעות התמזגות מוחלטת, אלא קשר שבו שני אנשים שומרים על שלמותם ועל עצמאותם, ובכל זאת נעשים קרובים מאוד.

ואם אתם רוצים לצבוע את דבריו של פרום, הנה הרעיון: אהבה אינה שני צבעים שנשפכים זה לתוך זה עד שאי אפשר לדעת מה היה הצבע המקורי. היא יותר כמו שני כלי נגינה: כל אחד שומר על קולו, וביחד נוצרת מוזיקה שאף אחד מהם אינו יכול ליצור לבדו.

מראה משקפת אך גם מגדילה

אהבה טובה היא מראה מיוחדת: היא לא רק משקפת אלא גם מגדילה. אדם שחי לבדו יכול לספר לעצמו שהוא סבלני כמו בודהה, עד שמישהו משאיר מגבת רטובה על המיטה. אז מתברר שלבודהה הזה יש פתיל די קצר. זוגיות חושפת אנשים לעצמם. פתאום הם מגלים כמה הם זקוקים לשליטה, כמה קשה להם להתנצל, כמה משונה בעיניהם שהשותף אינו קורא מחשבות אף שהוא נשוי להם כבר עשרים שנים.

במובן הזה האהבה אינה רק מקום מנוחה; היא גם בית ספר. אין בו תעודת גמר, אין חופשת סמסטר והמבחנים מגיעים בדרך כלל בלי הודעה מוקדמת. המקצוע הקשה ביותר נקרא "לראות את הדברים גם מנקודת מבטו של האחר". רבים נדרשים למועד ב' וג'. אהבה טובה אינה אומרת: מצאתי את החצי השני שלי. היא מעבירה מסר יפה ובוגר יותר: מצאתי אדם שלידו אני נעשה יותר אני - ויחד אנחנו נעשים יותר ממה שכל אחד מאיתנו יכול היה להיות לבדו. היא אומרת: אנחנו שלושה - אני, את והישות החדשה שנוצרה בינינו.