בלבול תודעתי ומבוך פוליטי

הבחירות לכנסת ה-26 סימנו בבירור את ארבעת המחנות הגדולים מהם מורכב העם הישראלי, לפחות במגרש הפוליטי: חרדים, תומכי נתניהו, תומכי גוש השינוי והמיעוט הערבי. איך שלא תשחקו עם המספרים, המצב הפוליטי די ברור ויש רק 3 אפשרויות: ממשלת מיעוט, ממשלת אחדות ובחירות נוספות. לנתניהו עם 53 מנדטים אין ממשלה, אלא אם יהיו שמונה עריקים, מה שלא נראה סביר, לפחות כרגע.

למעשה ישראל נמצאת כרגע במבוי סתום, שלא לומר מבוך תודעתי ופוליטי. מדוע? משום שגוש השינוי מונה 67 מנדטים, 19 מהם שייכים למפלגות הערביות (נניח שנוציא את יואב סגלוביץ' ועופר כסיף, אז המספר הוא 17). המשמעות היא שלאיזנקוט אין ממשלה, אלא אם שתי המפלגות החרדיות עוברות לצד שלו ואז יש לו 61. התסריט הזה לא ריאלי, וגם אם תהיה נכונות חרדית, לא ברור כיצד שותפיו של איזנקוט (אביגדור ליברמן ויאיר גולן) יוכלו לחיות עם זה.

נשארנו, ככל הנראה, רק עם המפלגות הערביות והסיכוי לשותפות קואליציונית איתן. כאן, נבחרי הציבור היהודים והערבים, כמו גם החברה היהודית ברובה, נמצאים בבלבול תודעתי: האפשרות שערבים יישבו בממשלה היא תרחיש בלתי נתפס בעיניהם של יהודים רבים. גם העובדה שרע"ם, בראשות מנצור עבאס, כבר הייתה חלק מקואליציה, אינה מרככת עבורם את האופציה הזו. למה? כי הערבים, מעצם היותם ערבים, נתפסים כאיום תמידי על המדינה של היהודים. בנוסף, חלק מהנבחרים הערבים מסרבים לראות בחמאס ארגון טרור ולומר זאת בפומבי. זה בדיוק מה שהיהודים מצפים לראות מחברי הרשימה המשותפת. מנצור עבאס כבר עשה את זה ובידל את רע"ם מחמאס. הוא גם בחר, מזמן, בקידום סוגיות אזרחיות עבור המיעוט הערבי בישראל.

אז ממה נובע הבלבול התודעתי? מחוסר הנכונות (הזמני?) של שני הצדדים להתגמש. חברי הכנסת הערבים חייבים להבין שההזדמנות שנקרתה להם לא תחזור. הציבור הערבי כבר לא ינהר לקלפיות באחוזים הנושקים ל-80%, אם הפעם לא תהיה קואליציה עם הערבים. בבחירות סבב שני, אחוז המצביעים הערבים יירד, משום שהציבור הערבי יאמר - בצדק: גם גוש השינוי לא מוכן לקבל אותנו, אז מדוע עלינו להיות חלק מהמשחק הפוליטי. זה כבר קרה בעבר בבחירות סבב 1 ב-2019, אז הציבור העניש את המפלגות הערביות שבחרו לפרק את הרשימה המשותפת. לכן, אם חברי הכנסת הערבים חפצי חיים בזירה הפוליטית ומעוניינים להיות חלק ממעגל מקבלי ההחלטות במדינה (לפחות בכל הנוגע לסוגיות אזרחיות), עליהם להצהיר בגלוי שהם אומנם ערבים, אבל הם בוחרים, כמו הציבור שלהם, באזרחות הישראלית על פני הלאומיות הפלשתינית. הם חייבים להוקיע את חמאס כארגון טרור, שרצח גם ערבים ישראלים. ככה. פשוט. ולחבור לשותפות אזרחית לבניית חברה.

19 המנדטים של המפלגות הערביות הם רק חלק מהסיפור. מובילי גוש השינוי חייבים להבין שאין ממשלה בלי חרדים או ערבים. כל זאת בהנחה שהם לא רוצים ממשלת אחדות שבה ראש המפלגה הגדולה יהיה גם ראש הממשלה הראשון. הם לא סומכים על נתניהו ויודעים שהוא מפר הסכמים פוליטיים. לכן, גם עליהם להפנים שההזדמנות לחילופי שלטון היא, בסבירות גבוהה, חד-פעמית. כל עוד נתניהו מצליח לקבע נרטיב שגוש השינוי מורכב גם מערבים, שאינם לגיטימיים, הבלבול התודעתי יימשך. לא מספיק שאיזנקוט, ליברמן, בנט וחבריהם יזכירו לנתניהו שהוא הכשיר את רע"ם. חשוב שהם יסבירו שמה שמותר לנתניהו מותר גם להם. בנט עשה את זה ב-2021 (בתנאים אלקטורליים שחייבו קואליציה של 8 מפלגות). הוא שילם מחיר פוליטי כבד על בחירה של רשימת אופורטוניסטים (שיקלי, סילמן, אורבך), אבל הוא הוכיח, יחד עם יאיר לפיד, ששותפות ערבית-יהודית אפשרית.

כל עוד הצדדים מתבצרים בהצהרות "אידיאולוגיות" דוגמת "לא אשב עם ביבי" ו"לא אשב עם טיבי", או "החרדים לא שותפים", העסק לא יזוז. פוליטיקה היא אמנות הבלתי אפשרי, בוודאי בחברה הטרוגנית המורכבת, פוליטית, מארבעה גושים שלמעט ישיבה על אותה פיסת קרקע, אין ביניהם חיבורים טבעיים. זו הסיבה שבחירות 2026 הביאו למבוי סתום פוליטי ולבלבול תודעתי. אנשים יהיו חייבים לשבור את הקונספציות (המורכבות מערכים, אמונות, נרטיבים וניסיון חיים) ולחשב מסלול מחדש: יהודים וערבים כאחד. אם זה יקרה, ייתכן שינוי פוליטי ממדרגה ראשונה בישראל. אם זה לא יקרה, ניפגש בקלפיות בחורף 2027.