לא ביבי ולא טיבי, הייתכן

מעורבותו של הציבור הערבי בהצבעה בבחירות חובקת בתוכה משמעויות רבות, ובעיקרן זעמו הבלתי מסופק על מדיניות מתעמרת ע"י נבחרים שספק אם הציבור בחר בהם כמות שהם, כדוגמת בן-גביר וחבריו.

זעמם הביא אותם לנהור לקלפיות, ואף לעלות על גמלים מאוהליהם בהמוניהם, על-מנת להשמיע את קולם כלפי התעללות בלתי פוסקת של הקיצוניים שיושבים בממשלה – התעללות שגם אלו שגרים בצפון הערים והמדינה רוצים לשנות. זעקתם הולידה 19 מנדטים, הישג היסטורי. קראו לכך הישג שיש בו משום השתזרות עם קול העם הרחב, לפיו יש להביא לשינוי הממשלה כעת ולא עוד מעט. אך למרבה הצער, גוש השינוי כעת מתקשה להכיל את "השינוי" שחל במגזר, שהוא עצמו דגל בו. ובמה דברים אמורים?

זה נכתב בכותרות שאחרי הבחירות, שכללו ביניהן כותרות כגון בחירות חוזרות וממשלת אחדות; וזה נאמר אף באולפנים ובקול רם. השיח הציבורי-פוליטי החל להתעסק יותר בשאלה כיצד לשנות את המפה הפוליטית כך שנבחרי הציבור הערבי לא יהיו חלק מקואליציה, ובאותה העת גם לשנות את ממשלת ביבי – וכפי שאמרו רבים: לא ביבי ולא טיבי!

כולם ייחלו לשינוי, ערבים ויהודים כאחד. וכשהשפה סוף-סוף הפכה להיות אחידה, הם בחרו לשנות את אותיותיה בדרך לא דרך: יש כאלה שהאשימו את הערבים בזיוף הבחירות, יש כאלה שחרף הצורך העז בשינוי ממשלת ביבי לא הסכימו לשבת עם טיבי, ויש כאלה שחשבו על בחירות חוזרות. מוזרה היא דרכה של הדמוקרטיה הישראלית במתכונתה העדכנית, כאשר קולם של המיעוטים מושתק.

החברה הערבית הקיאה את יוסף חדאד מתוכה, ולא בכדי – אלא רק בגלל תפיסת עולמו, שבה התהפך על נורמות וערכים שגדל עליהם במגזר: כיבוד הזולת, ללא הבדל מין, גזע ודת. החברה היהודית גם הקיאה אותו מתוכה מאותם טעמים; כך גם בן-גביר קיבל יחס דומה, שכן אין בינינו מקום לקיצוניים – אחרת, התקרה תחתיה אנו חיים תחרב. וזהו עוד מכנה משותף!

השר לענייני ערבים יכול להיות ערבי, השר לביטחון פנים – ובפרט בנושא מיגור הפשיעה במגזר הערבי – יכול להיות ערבי, ויש לא מעט תפקידים שבהם ראויים לשרת דווקא נבחרים מהציבור הערבי. מתן מענה הולם למגזר שלם בתוך המערכת הפוליטית בהתאם למנדטים אינו מהווה בשום פנים איום קיומי על מדינת ישראל. נהפוך הוא: יש בו ביטוי לדמוקרטיה וערכיה וליהדות ומצוותיה, ויש בו משום מינוף חשש שדוגלים בו רבים מאיום להזדמנות – וכך יש לנהוג.

מאז תולדות המדינה לא נשמעה זעקתם של הערבים בצורה פוליטית כזו שהושמעה בקלפיות, ולא מובן מדוע יש להשתיקה, לדורסה ולדחוק אותה. שכן עדיפה דרך זו מדרכם של קיצוניים שבוחרים לבחור באמצעות יידוי אבנים, הפגנות בלתי חוקיות או חסימת דרכים שלא כדין – ולא חסרות דוגמאות לדרכים לא דרכים לביטוי ה"אני" של כל תושב ותושב. הבחירות הפעם היו סמל לזעקת רבים שנשמרה במשך שנים, ואין מקום לבחירות חוזרות ובטח לא לממשלת אחדות. הזעקה כוללת משפט יחיד וברור – לא ביבי ולא ביבי.