על ראיות וחשדות

יש רגעים שבהם קשה להחליט אם לצחוק או לבכות. הודעתה החריגה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, שלפיה אין לחקור אזרחים או נבחרי ציבור ללא ראיות המצדיקות זאת, היא אחד מאותם רגעים. לא פחות משהיא מעוררת תמיהה משפטית, היא חושפת פרדוקס לוגי ומקצועי שקשה להאמין כי יצא מפיה של מי שעומדת בראש מערכת המשפט והאכיפה בישראל. הרי לשם מה בדיוק נועדה חקירה פלילית? כדי לאסוף ראיות! חוקרים חשדות כדי להגיע לראיות, ולא ממתינים עד שיהיו בידיהם ראיות כדי להתחיל לחקור. זו אינה תגלית מרעישה, אינה אסכולה משפטית חדשה ואינה המצאה של מערכת אכיפת חוק כלשהי - זהו א"ב של עבודת המשטרה, התביעה והמשפט הפלילי, וכך פועלת מערכת אכיפה בכל מדינה מתוקנת.

כמובן, אין פירוש הדבר שמותר לפתוח בחקירה נגד כל אדם על סמך שמועה, רכילות או גחמה של מישהו; נדרשת תשתית ראשונית המצדיקה בדיקה וחקירה. אבל בין חשד ראשוני המצדיק חקירה לבין ראיות המבססות אשמה קיים מרחק עצום, ואת המרחק הזה אמורה החקירה למלא. היפוך הסדר הזה הוא אבסורד: קודם תביאו את הראיות שאמורות להתגלות בחקירה, ורק אחר כך נאשר לכם לחקור. מעניין מה היה אומר על התפיסה הזאת מרצה למשפטים בשיעור הראשון בדיני ראיות או בסדר דין פלילי. מן הסתם היה מסביר לסטודנטים שמטרת החקירה היא לברר אם החשד נכון, ולא להוכיח מראש את מה שטרם נחקר. קשה להימנע מהמסקנה שאמירה כזאת, כשהיא יוצאת מפיה של היועצת המשפטית לממשלה, מעידה במקרה הטוב על בורות מקצועית מביכה, ובמקרה הפחות טוב על ניסיון לייצר אמת מידה משפטית גמישה בהתאם לזהותם של המעורבים.

אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה האמיתית: לאיזה סטנדרט ראייתי התכוונה היועצת המשפטית, והאם אותו סטנדרט חל גם על המערכת שהיא עומדת בראשה? הרי בפרשות נתניהו לא המתינו החוקרים עד שכל הראיות יהיו בידיהם. נפתחו חקירות, חלקן על בסיס סיפורים של עיתונאי ורכילויות של בעלי עניין; נגבו עדויות, נבדקו מסמכים, נחקרו מעורבים, ובהמשך הוגשו כתבי אישום המתפוררים לנגד עינינו. השאלה שעדיין ראויה לבירור ציבורי נוקב היא מה היה הבסיס הראשוני לפתיחת אותן חקירות, מה היה משקל המידע שהניע אותן, ועד כמה נבדקו ברצינות גם מידע וגרסאות שעשויים היו להפריך את החשדות.

האם כללי המשחק היו אחידים? האם כל חשד זכה לאותה מידת חשדנות וביקורת? האם פרסומים עיתונאיים, מידע שמקורו בבעלי עניין וטענות של גורמים בעלי אינטרס זכו לבדיקת אמינות קפדנית לפני שהפכו לחלק מתהליך חקירתי? על מערכת החוק להבהיר לציבור מה היו אמות המידה שהנחו אותה, והאם היא מוכנה להחיל אותן גם על מקרים אחרים. וזהו לב העניין: מערכת משפט אינה יכולה לצפות מהציבור להאמין לה כאשר היא מקפידה על "כללים" מסוימים במקרה אחד ומציגה אותם אחרת במקרה אחר. היא אינה יכולה להטיף לאחרים על רף ראייתי בלי להסביר כיצד נהגה בעצמה.

אם היועצת המשפטית לממשלה מבקשת לומר שאין לפתוח בחקירה ללא תשתית ראשונית, אין בכך שום חידוש. אם היא מבקשת לומר שאין לחקור עד שיש בידי החוקרים ראיות ממשיות, היא מציגה תפיסה שמרוקנת את החקירה הפלילית מתוכנה. ואם מדובר בניסוח מכוון שנועד להטיל דופי בפעולת חקירה מסוימת בלי להתמודד עם העובדות ועם הבסיס המשפטי שלה, הרי שהבעיה חמורה עוד יותר. בסופו של דבר, מדובר בשאלה פשוטה: האם היועצת המשפטית לממשלה מבקשת להגן על עקרונות שלטון החוק, או להשתמש בהם כמכשיר במאבק מול גורמים שאינם לרוחה?

מי שעומדת בראש המערכת המשפטית חייבת להקפיד על רמה מקצועית גבוהה במיוחד. לא די בתואר, בסמכות או במעמד - נדרשים ידע, שיקול דעת, יושרה ועקביות. כאשר מי שנושאת בתפקיד הבכיר ביותר במערכת המשפט משמיעה אמירה שעלולה להתפרש כהיפוך מוחלט של סדרי החקירה, היא אינה יכולה להסתפק בהודעה לתקשורת; היא חייבת לספק הסבר משפטי מניח את הדעת. ואם אין לה הסבר כזה, אולי הגיע הזמן שמישהו ישאל כיצד הגענו למצב שבו צריך להסביר ליועצת המשפטית לממשלה את מה שעורך דין מתחיל אמור ללמוד בשבוע הראשון ללימודיו. האם יש מגמה נסתרת בהתנהלות המוזרה של היועמ"שית או שמדובר בבורות? אזכיר רק שהשופט גרוניס, שעמד בראש וועדת האיתור, הצביע נגד מועמדותה - מה שמדבר בעד עצמו. התנהלותה של גלי בהרב-מיארה אינה תורמת לאמון הציבור במערכת החוק, וזה בלשון המעטה.