הכתובת על הקיר במנהטן

לפני עשרים וחמש שנה, בבית קפה במנהטן, שמעתי אזהרה שנשמעה לי אז כמעט הזויה. מולי ישב איש עסקים יהודי-אמריקני, חכם ומפוכח, שהעם היהודי העסיק אותו הרבה מעבר לעסקיו. הוא דיבר על עליית הפרוגרסיבים, על השינוי המתחולל בחברה האמריקנית ועל הביטחון המופרז שבו יהודים וישראלים פוטרים את כל זה. הוא תיאר את ההצלחה היהודית בכל התחומים - פיננסים, נדל"ן, בידור - ומולה את שכבות העוני ואת הקהילות שאיננו מקשיבים להן מספיק: שחורים, היספנים ומוסלמים.

הדאגה שלו הייתה עמוקה: אם היהודים לא יבנו איתן יחסים של כבוד, ואם מדינת ישראל לא תדבר עם המנהיגים שלהן, הכסף וההשפעה לא יגנו עלינו. הוא סיפר על בריחתו מגרמניה כילד, והזהיר מפני היום שבו גם אמריקה תחדל להיות המקום שהיהודים בטוחים שתמיד יהיה שלהם. הוא כבר איננו, אך אני עדיין זוכר את השיחה. מה שנשמע אז מוגזם, נראה היום כאזהרה שלא רצינו לשמוע. לצד מה שאדם מאמין עשוי לראות כגזירת שמיים, היו כאן גם טיפשות, הזנחה ושאננות - הן בישראל והן ביהדות אמריקה.

אינני יודע מתי ייסגר חלון ההזדמנויות, אבל אסור להניח שהוא יישאר פתוח תמיד. גם היכולת לעזוב עם הרכוש אינה מובנת מאליה. הגיע הזמן לתכנן את הדרך הביתה, לפני שהמציאות תכתיב אותה.