שני צדיקים בסדום

אסור לדלג על מה שקרה במישיגן. בדירבורן אשר במישיגן אחוז המוסלמים הוא הגבוה ביותר (נהגנו להזמין משם בקלוואות ממאפייה בשם "שטילה", אך זה היה לפני שנים רבות - שנאתם לא קטנה, אך ערנותנו גברה). המועמדת הדמוקרטית לסנאט של ארה"ב, שהפסידה אולי באחוז אחד למתמודד המוסלמי הכריזמטי עבדול אל-סייד, פנתה לכל תומכיה ומצביעיה והמליצה להצביע ליריבה הרפובליקני, מייק רוג׳רס, ולא לאל-סייד. הבגידה הזו במשפחתה הפוליטית היא כה חמורה, שהמפלגה הוקיאה אותה מיד והוציאה אותה משורותיה לצמיתות. אין בעולם עונש מספיק עבורה, כנראה גם רצח (מוצדק כמובן) לא יספק את רגשות התועבה והנקמה על חזם.

למי שאולי לא שמע, לפי אל-סייד הביצים במישיגן עולות שבעה דולרים לקרטון בגלל שישראל מבצעת רצח עם בעזה (ואולי גיבוב שטויות אחר מבית היוצר של הפרוטוקולים של זקני ציון מפעם). ראו, את דטרויט (שפעם הייתה מיושבת ביהודים דמוקרטים אוהבי עצמם וישראל) הצילה מהשמדה מוחלטת דמוקרטית אחת בשם היילי סטיבנס. ארה"ב צריכה להודות לה - לא בשם ישראל, כי אם בשם ההיגיון הבריא, השכל הישר והמצפון שיודע להבדיל בין טוב לבין רע, בין אור לבין חושך, בין מותר לבין אסור. הזכירה לנו אותה סטיבנס הדמוקרטית שלמרות כל הלחצים והמחיר האישי העצום, ערכים ועקרונות הם עדיין בעלי משמעות, לפחות לאחדים. בשנים האחרונות נחשפנו לדמוקרט נוסף - אחד ויחיד - הסנאטור ג׳ון פטרמן מפנסילבניה. מסתבר שיש שני צדיקים בסדום (זו המפלגה הדמוקרטית של ימינו), וכך היא לא תושמד. שניים - יותר מאחד.

הפסקת הסיוע הביטחוני לישראל

הכותרת הראשית (עבור ישראל) ביום שלישי בבוקר בארה"ב הייתה: "טראמפ: סיכמתי עם נתניהו שהסיוע לישראל יופסק עד סוף השנה", וכותרת המשנה: "היא לא צריכה את זה". בהצהרה אחת עלו 3.8 מיליארד דולר ונעלמו, וכמה טוב שכך הוא. מדוע דווקא ביום שלישי הראשון של נובמבר, שבו מתרחשות בחירות האמצע? אם זה נועד לעזור לבייס הרפובליקני שמתרחק מישראל, הרי שראוי היה לעשות זאת לפני כן, כך שהמתמודדים והמתנגדים יוכלו להשתמש בכך. המסר נועד דווקא לישראל ולנשיא מדינת ישראל, שיום למחרת מתחיל בפגישות עם המפלגות לשמוע על מי הן ממליצות בפניו להטיל את הרכבת הממשלה.

אך הרשו לי להעיף מבט בכותרות שאחרי זו המרעישה. התגובות לא איחרו לבוא: ראשית יאיר גולן (שכן הוא, כמו הדמוקרטים בארה"ב, מהווה את הסמן הרדיקלי ביותר וכולם "מעוניינים" לשמוע את דברי ההבל שבפיו): "נתניהו מעמיק את המשבר ומסכן את עתידה של ישראל". הוא אומנם שירת כאלוף בצה"ל, אך כבר ראינו אלופים אחרים ומידת הבנתם וצורת התנהגותם - יושבת לה אלופה בצה"ל בבית, עם מיליונים בפנסיה, במקום להירקב בכלא. היא, גולן ועוד כמה "לשעברים" אכן מבינים היטב את הקורה בשטח. בתור תחביב, לדבריהם, אנחנו רוצחים ילדים (אחד לשעה, כבר שלוש שנים) ומבצעים רצח עם. כאלו חביבים הם אותם לשעברים.

איזנקוט ממהר להגיב גם הוא: "התנהלותו של בנימין נתניהו היא סכנה אמיתית". איזנקוט המנוסה, היודע-כול, לא מסוגל להבין שאיש לא שואל את מדינת ישראל. הנשיא האמריקני לא כפוף לנו, והוא לא צריך להתייעץ עם ראשי גוש "רק-לא-ביבי" מה לעשות, איך ומתי. השאלה היא איך מתמודדים עם מציאות חדשה, והאם אנחנו מוכנים לכך. איזנקוט כועס שהוא גילה "על שינוי במארג היחסים האסטרטגי דרך התקשורת" ומתחיל להבין שהדרך בפניו אינה קלה, שאולי צריך לתת לנתניהו, שנוא-נפשם שלו ושל עמיתיו, קצת קרדיט. רק קצת כבוד והוקרת תודה.

ממשיכים גורמים (עלומים) במשרד הביטחון ובצה"ל: "הופתענו מדברי טראמפ; נלמד את המשמעויות". הם הופתעו עם מכנסיהם למטה, בדיוק כמו שקרה בשבעה באוקטובר לפני שלוש שנים, והם עוד מעזים להתראיין (בעילום שם) לחדשות בכל מערומיהם (המאוד-לא-סקסיים). כן, אחרי שפלשו והפתיעו ואנסו ורצחו וחטפו, אחרי הגל השני והשלישי של אלפי עזתים (בהם לוחמי הנוחבה האמיצים), גורמים במשרד הביטחון ובצה"ל "ילמדו" את המשמעויות. הרשו לי להציג את המשמעות היחידה מכך: חזרו למטרה לשמה הוקם צבא ההגנה לישראל. התרחקו מפוליטיקה. התרחקו מהתקשורת. התרחקו ממערכת המשפט שהפכה לכלי נשק בתוך הנגמ"ש.

ולמי שחרד ממשמעות ביטול התקציב - זה היה בלתי נמנע, כי הלחץ הפנימי בארה"ב כה גדול, שזה היה קורה בכל מקרה. עדיף בזמן הנוח לנו ולפי "תנאים" שבהם אנחנו יכולים להיות מעורבים. ולמי שחושב שצה"ל לא היה ערוך וזה בא כרעם ביום בהיר, הרי יש לי חדשות עבורכם: כבר לפני שלושים וארבע שנים הצבא בדק את נחיצות הסיוע, אך אנחנו היינו קשורים לאופיום שהוחדר ישירות לוורידים, ומזה כידוע אי-אפשר להתנתק. עוד יבוא היום ונודה לנשיא טראמפ על מהלך זה. הרע במיעוטו.

נשיא מדינת ישראל

הנשיא הרצוג החל להפנים שלא כדאי לשחק עם נשיא ארה"ב. הוא נמנע להגיע לארה"ב לקבלת דוקטור לשם כבוד, מחשש שמשהו לא נעים יקרה. פחדן. אך כמו פרעה בשעתו, כל פעם שהנשיא הרצוג מקבל תזכורת, הוא דוחה אותה הצידה וקם ביום למחרת כאילו לא היה דבר. בעוד הוא חוזר לסורו, המכה הבאה כבר בדרכה, תמיד חזקה וכואבת מקודמתה.
כמה פעמים הנשיא האמריקני היה צריך לבקש, להזכיר, להסביר: נתניהו חשוב לי. הוא חשוב לכם - כי האיום האירני לא הוסר, והוא ואני עובדים טוב ביחד. הוא ולא אחר. לא לפיד, לא גולן ולא שאר הלשעברים. נתניהו בלבד - חברי המעצבן לעיתים, אך הנאמן ואסיר התודה מכול.

ואתה, הרצוג ידידי, ענית לי כל פעם: אני לא אחון אותו, אני שוקל (כמו היועמ"שית - השיקולים הם לנצח ללא תוצאה נראית לעין - או כמו בג"ץ שלכם: צווים ארעיים נשארים לנצח), אתעלם, הלא אני עומד בראש המדינה, אני נשיאה, לא יתערבו ולא יגידו ולא יבקשו, אפילו לא הנשיא הגדול מכול! נראה לך שאני לא זוכר את כפיות התודה מישראל במהלך כהונתי הראשונה? זלזלתם. הייתי היחיד שהכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר את השגרירות שלנו אליה. פרצתי וסללתי את הדרך להסכמי אברהם. הכרתי באחיזתכם על רמת הגולן. וזה אפילו על קצה המזלג של כל שעשיתי עבורכם. נראה שנתבלבלה דעתכם עליכם ואתם באמת מאמינים שאתם מעצמת-על.

זהו. אני לא צריך להילחם עבורכם גם אצלי בבית. נגמרו הימים. בואו נראה איך תתמודדו עם אירן מעכשיו. איזנקוט שלכם התרה בידידי נתניהו שאל לו לעשות דבר והזהיר את ראשי מערכת הביטחון שלכם שכל היענות לנתניהו פירושה בגידה, שעליהם לעמוד איתן ולסרב פקודה. עם אדם כזה אתם מצפים שאני אעבוד? הוא הלא יתקע לי סכין בגב (או בלב) בהזדמנות הראשונה. לכן, כידיד הטוב ביותר של ישראל מכל עמיתיי הנשיאים מאז 1776 ועד היום, מסרי לישראל דווקא ביום זה: המשיכו להתעלם ממני, וזה לא כואב לי. את כפיות הטובה כלפיי כבר חשתי על בשרי. אך זה מזיק לישראל, כי אתם כה נתונים בתוך עצמכם, שאתם לא רואים עד כמה אתם לא פועלים לתיקון המצב, עד כמה אתם מזיקים לעצמכם.

איש לא אוהב אתכם בעולם, והעולם כולו פועל נגדכם. אני שליח האלוהים - המעוז האחרון שעוד מגן עליכם. אך אתם בשלכם. אתם חושבים שאתם תוכלו להתמודד עם כולם. ובכן - הנה, תטעמו מקצת התבשיל הממתין לכם ברגע שאסיים את כהונתי. ימים רוחשי רעות בפניכם, ועליכם להתכונן. הדרך שבה אתם הולכים שגויה היא. התעשתו! התעוררו! עבורכם. אני אתכם לא צריך. אתם צריכים אותי. כך הנשיא האמריקני בצורה האופיינית לו. אולי כדאי שנזכור שהוא רק את טובתנו רוצה, ושאולי כדאי שנתפכח. אך זה לא יקרה. לפעמים ילדים צריכים ללמוד בדרך הקשה, כי יש גבול למה שהורה מסוגל לעשות. כן, אנחנו ילדיו של אלוהים, ואנחנו כה מפונקים ובטוחים בעצמנו שעלינו ללמוד עוד רבות; וכנראה לא בדרך הקלה.