תג חניה לנכים

סוגיית תג חניה לנכים מוסדרת בחוק חניה לנכים. במאמר זה נדון אך ורק בתנאי הזכאות לתג נכה. בכל הקשור לתנאי הזכאות לנכה, החוק לקוי עד כדי פגיעה בזכויות האדם. במה דברים אמורים? החוק מקנה לרופאי רשות הרישוי לקבוע תנאי זכאות לנכה שאיננו נכה ברגליו. סעיף 1א לחוק קובע: "לא ניתן לאשר נכות על-פי דין, רשאי רופא שהסמיכה רשות הרישוי לאשר כי מתקיים באדם האמור בפסקה (1) להגדרה 'נכה'" (חוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993 - מאגר נבו).

פסקה 1 להגדרת "נכה" קובעת שנכה הוא מי ש-"שדרגת נכותו מגיעה ל-60% לפחות ותנועתו בדרכים בלי רכב עלולה לערער את מצב בריאותו" (חוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993 - מאגר נבו). הבעיה היא שהחוק לא קובע כיצד נקבעת דרגת הנכות. מהם הקריטריונים לקבוע דרגת נכות של 60%? זאת בשונה מחוקים אחרים, כמו חוק הביטוח הלאומי וחוק הנכים (תגמולים ושיקום). בעקבות חוקים אלה נקבעו תקנות הקובעות מבחנים רפואיים מאוד ברורים לקביעת אחוזי נכות, אלא שתקנות אלה לא חלות על רשות הרישוי.

זאת ועוד - לפי סעיף 5 לחוק, שר התחבורה רשאי להתקין תקנות לביצוע החוק. ניתן היה לצפות שהשר יתקין תקנות בדומה לתקנות הנ"ל, אך הוא לא עשה כן עד היום. למרות שחלפו למעלה מ-30 שנה, לא הותקנו תקנות לביצוע החוק. התוצאה היא שנכה שמבקש תג נכה בגלל מוגבלות קשה בניידות נתון לשרירות לבם של רופאי רשות הרישוי. תוצאה זאת אינה צודקת ופוגעת בכבוד האדם של הנכה. הלכה למעשה, רופאי הרשות קובעים אחוזי נכות לפי תקנות הביטוח הלאומי, אלא שהם מחילים אותן באופן סלקטיבי: לא כל נכות בתקנות נחשבת לנכות ברשות הרישוי. רופאי הרשות דורשים נכות בניידות של 60% - כך לפי אתר רשות הרישוי.

בשנים קודמות לא הייתה דרישה כזאת. מי שהיה נכה בדרגת נכות של 60% לפי תקנות הביטוח הלאומי, הוכר גם כנכה בדרגה זאת ברשות. אלא שהרשות שינתה את מדיניותה לרעת הנכים, ונכה שדורש תג נכה עומד לפני תנאים קיצוניים בחומרתם. תוצאה זאת פוגעת בראש ובראשונה בנכי נפש. יש נכי נפש שהליכה רגלית מערערת את בריאותם, כמו למשל נכי חרדה למיניהם. מקרים כאלה נדונו בפסיקה ותג החניה אושר לפני שהרשות שינתה את מדיניותה. כמו-כן, יש נכים בעלי נכות אורתופדית שאינה מגיעה ל-60% שהליכתם ברגל מסכנת את בריאותם, אבל יחד עם נכויות אחרות הם מגיעים לתוצאה משוקללת של 60%. גם נכים אלה לא עומדים בתנאי הסף של הרשות.

תוצאה זאת אינה צודקת ומדיניות הרשות בלתי סבירה באופן קיצוני. מהו אם כך הפתרון המשפטי? הפתרונות האפשריים הם:

- עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים שתתקוף את סבירות ההחלטה של רשות הרישוי. עילות הביקורת של בית המשפט זהות אלה של בג"ץ, כאמור בסעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים.

- עתירה לבג"ץ לחייב את שר התחבורה להתקין תקנות שיסדירו את תנאי הזכאות של הנכים. החוק אומנם לא מחייב את השר להתקין תקנות ומותיר לו שיקול דעת, אך יש פסיקה שבנסיבות חריגות ניתן לחייב את השר להתקין תקנות - בג"ץ 7939/18 איגוד לשכות המסחר נ' משרד הכלכלה והתעשיה (נבו, 11.8.2026):

"לאחר שגידרתי את אופיה של הסמכות, אפנה עתה לבחון האם החלטת השרים שלא להתקין את התקנות מצויה במתחם הסבירות, ובפרט האם קיימות נסיבות שמקימות חובה להפעיל סמכות זו (עניין שטנגר, בפסקה 16; בג"ץ 7091/19 לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פסקה 27 [נבו] (31.8.2022) (עניין לי-בר)). הלכה ידועה היא כי 'סמכות הרשות הופכת לסמכות חובה כאשר הנסיבות העובדתיות הן כאלה שערכי היסוד של השיטה החוקתית והמשפטית שלנו הופכים את אי-הפעלתה של הסמכות לבלתי סבירה, באופן היורד לשורשו של עניין' (בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 421 (1993)); וראו גם: בג"ץ 5436/07 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הרשות הארצית לענייני דתות, פסקה 11 [נבו] (19.5.2013); בג"ץ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה, פסקה 38 [נבו] (22.6.2014) (להלן: עניין קו לעובד))."

לדעתי, אי-הפעלת הסמכות במשך יותר מ-30 שנה, יחד עם יתר הנסיבות שצוינו לעיל, הופכת את מחדלו של השר לבלתי סביר בעליל.