בנק ישראל דוחה את הפחתת הריבית והמשק משלם

החלטת בנק ישראל בשבוע שעבר להותיר את הריבית ברמה של 3.25% מעוררת כמה תהיות בנוגע למידת ההתאמה של המדיניות המוניטרית למציאות הכלכלית בישראל, במיוחד לנוכח התמתנות האינפלציה ותחזיות הצמיחה המעודכנות. האינפלציה השנתית עומדת על 1.6%, בעוד שהריבית מוסיפה להיות גבוהה משמעותית מקצב עליית המחירים. גם הפחתה נוספת לרמה של 3% תותיר את הריבית הריאלית עדיין גבוהה, בהתאם לציפיות האינפלציה. השאלה היא מדוע בנק ישראל ממשיך להחזיק בריבית שמכבידה על המשק, כשהנתונים מאפשרים לו להמשיך לשחרר את הלחץ?

לבנק ישראל הייתה תרומה חשובה לריסון האינפלציה במהלך שלוש שנות מלחמה רב-זירתית. מדובר בהישג מרשים, במיוחד לנוכח הזינוק בהוצאות הביטחון, המחסור בעובדים בענפי התעשיה, הבנייה והחקלאות והשיבושים התכופים בפעילות המשק. אלא שהתנאים השתנו, והמדיניות צריכה להשתנות בהתאם. הריבית הנוכחית ממשיכה לנגוס בהכנסות של משקי הבית והעסקים, שנדרשים להוציא סכומים גבוהים על החזרי הלוואות ותשלומי ריבית. אותו כסף יכול היה לשמש לצריכה, להשקעות ולהרחבת הפעילות העסקית. וככל שההמתנה להפחתת הריבית נמשכת, כך גדל המחיר שמשלם המשק – ונראה שבנק ישראל עדיין לא נותן לכך מספיק משקל.

הפגיעה בעסקים הקטנים ובשוק הדיור

הפגיעה בולטת במיוחד בקרב עסקים קטנים ובינוניים, שקבלת אשראי בנקאי עבור רבים מהם היא חלק בלתי נפרד מהפעילות השוטפת, ונאלצים לממן פעילות שוטפת בתנאים מכבידים. כשהמימון יקר, גם החלטות עסקיות פשוטות הופכות למורכבות יותר: רכישת ציוד, הגדלת מלאי, פתיחת סניף או גיוס עובדים מחייבים הוצאה גבוהה יותר, ולעיתים נדחים למועד אחר. לאורך זמן, המשמעות היא פחות השקעות ופחות הזדמנויות לצמיחה, דווקא בתקופה שבה השיפור בתנאים הכלכליים מאפשר לעסקים להרחיב את פעילותם ולהשקיע בהגדלת הפריון.

גם בשוק הדיור מצטבר לחץ, שממחיש היטב את המורכבות של המדיניות הזו. מחירי הדירות ירדו בשנה האחרונה בכ-1.8%, מלאי הדירות החדשות שלא נמכרו מוסיף להיות גבוה, והיזמים ממשיכים לשאת את הריבית על הקרקעות והפרויקטים שהם מממנים. חלק מהיזמים עשויים לדחות פרויקטים חדשים, והפגיעה בהיצע עלולה להתברר כבעיה משמעותית בשנים הבאות. הפחתת הריבית עשויה אומנם לעורר ביקושים ולתמוך במחירים, אך המשך הקיפאון אינו פתרון לבעיית הדיור.

חוסן כלכלי לצד סיכונים עתידיים

לצד הקשיים הללו, הכלכלה הישראלית ממשיכה להפגין חוסן מרשים: שוק העבודה יציב יחסית עם שיעור אבטלה נמוך, המערכת הבנקאית איתנה וההייטק ממשיך להיות מנוע צמיחה מרכזי. אלא שמאחורי נתוני הצמיחה הגבוהים מסתתרת תמונה מורכבת יותר: בנק ישראל צופה צמיחה של 5.6% השנה, אך בניכוי הייצור של חברות ישראליות בחו"ל מדובר ב-3.4% בלבד – פער שממחיש עד כמה חשוב לבחון את מצבה של הפעילות המקומית, ולא להסתפק בנתון הצמיחה הכולל. אי-אפשר להתעלם משיקולי הזהירות ומהסיכונים שמטרידים את בנק ישראל. אי-הוודאות הפוליטית, המתיחות במפרץ והחשש מעלייה מחודשת במחירי האנרגיה מצדיקים זהירות. התפתחויות כאלה עלולות להשפיע על שער החליפין ולייקר את היבוא, ולכן יש להביא אותן בחשבון.

אלא שהשאלה שצריכה לעמוד במוקד ההחלטה על שיעור הריבית היא מה המשקל שראוי לתת לסיכונים הללו אל מול הנתונים הכלכליים הקיימים. סביבת האינפלציה בישראל נמוכה משמעותית מזו שבמשקים מרכזיים בעולם, ועל כן המדיניות צריכה להיקבע בהתאם לנתונים המקומיים, מבלי שהחשש מתרחישים עתידיים ישאיר את המשק עם ריבית מכבידה גם כשהמציאות מאפשרת הקלה מדודה.

הגיעה השעה להורדת ריבית מדודה

הטיעון בעד הפחתת הריבית מקבל חיזוק גם מתחזיות בנק ישראל עצמו, כשחטיבת המחקר שלו צופה ירידה לרמה של 3% בתוך כשנה. אם זה ממילא הכיוון שאליו צפויה הריבית להגיע, עולה השאלה מה מצדיק את המשך ההמתנה, בזמן שהנטל על משקי הבית והעסקים ממשיך להצטבר מדי חודש. קשה לראות איזו תועלת כלכלית תצמח מדחיית הפחתה מתונה נוספת. בהחלטת הריבית הקרובה, בחודש הבא, נכון יהיה להפחית את הריבית ברבע אחוז ולפתוח במסלול הקלה הדרגתי, תוך מעקב אחר האינפלציה, שער החליפין וההתפתחויות הביטחוניות.

השמירה על יציבות המחירים חייבת להישאר בראש סדר העדיפות של בנק ישראל, אך האחריות שלו מחייבת גם לתת משקל להכבדה המתמשכת על הפעילות הכלכלית. כשהאינפלציה כבר נמצאת בשליטה, המשך ההמתנה אינו בהכרח ביטוי לזהירות, אלא החלטה שיש לה מחיר ממשי. הגיע הזמן שבנק ישראל יפעל גם לצמצום המחיר הזה.