כותרת ראשית: הכוח שבמחילה

משהו בסיפור הזה אינו מסתדר לי. המעבר מהזעקות הנוראיות שהוטחו בגדי איזנקוט מתחת לביתו לבקשת הסליחה הפומבית היה מהיר כל כך, עד שקשה להבין כיצד התרחש. בתוך ימים ספורים עבר אדם מהאשמת אב שכול ברצח בנו ללחיצת ידו ולבקשת מחילתו. מה בדיוק התרחש באותם ימים? כיצד הפכה שנאה יוקדת לחרטה, ועוד במהירות כזאת? האיש שעמד מתחת לביתו של איזנקוט לא היה סתם מפגין. יוסי כהן הוא אב שכול בעצמו; בנו עמית נרצח בטבח 7 באוקטובר. דווקא משום כך, הדברים שזעק לעבר איזנקוט - שאיבד את בנו גל בקרב בעזה - קשים להבנה כמעט מכל זווית אנושית אפשרית.

אינני מתכוון להיכנס לנבכי השכול האישי. אין לי הכלים, ואולי גם לא הזכות, לשפוט את עוצמת כאבו של אב שאיבד את בנו. אבל השכול אינו יכול להעניק לאיש רישיון לרמוס את שכולו של אדם אחר. בוודאי לא להאשים אב שכול ברצח בנו, ובוודאי לא להפנות כלפי אשתו דברים שנשמעו כאיומים על חייה. בעיניי, זו אחת מנקודות השפל האנושיות הקשות ביותר שנחשפנו אליהן בשיח הציבורי הישראלי. אלא שכאן מתחיל הסיפור החשוב באמת.

מכונת הרעל והאקלים הציבורי

כיצד מגיע אדם למצב שבו הוא מסוגל לעמוד מול ביתו של אב שכול אחר ולזעוק דברים כאלה? מהיכן מגיעה אותה ודאות מוחלטת, אותה תחושת צדק שאין בה אפילו סדק של ספק, אותו ביטחון שהאיש שמנגד אינו עוד אדם, אלא אויב שיש להשפילו בכל מחיר? התשובה, לדעתי, נמצאת בתהליך ממושך של הרעלה ציבורית. במשך שנים פועלת בישראל מערכת פוליטית ותקשורתית המטפחת חשדנות, עוינות ושנאה כלפי מי שאינם מתיישרים עם עמדותיה. הטפטוף היומיומי הפך לזרם, והזרם לשיטפון. אנשים בולעים את המסרים האלה שוב ושוב, עד שהם מאבדים בהדרגה את היכולת להבחין בין יריב פוליטי לבין אויב, בין ביקורת לבין השפלה, בין חופש ביטוי לבין רמיסת כבוד האדם.

אינני יודע אם מישהו שלח את יוסי כהן לביתו של איזנקוט. אבל אני סבור שהאקלים הציבורי שבו פעל לא נוצר מעצמו. הוא תוצר של מכונה משומנת המייצרת ומפיצה רעל פוליטי, ואחר כך מתנערת מאחריות כאשר הרעל נפלט מפיותיהם של אלה שבלעו אותו.

הכוח שבמחילה

והנה, דווקא בנקודת השפל הזאת, הופיע גדי איזנקוט. לא כמפקד צבא. לא כרמטכ"ל לשעבר. אפילו לא כמי שמבקש להנהיג את מדינת ישראל. הוא הופיע כאדם. בימים שבהם הוא שקוע באחד המהלכים הפוליטיים המשמעותיים בחייו, כאשר כל הופעה, אמירה והחלטה עשויות להשפיע על עתידו הפוליטי, מצא איזנקוט את הזמן ואת הכוחות להיפגש עם האיש שפגע בו ובמשפחתו פגיעה שקשה אפילו לתאר. הוא הקשיב. הוא קיבל את ההתנצלות. הוא הושיט יד. הוא סלח.

אבל איזנקוט עשה הרבה יותר מכך. הוא הוציא את האיש שעמד מולו, ולו לרגע אחד, מתוך העולם שבו יריב פוליטי הוא אויב שיש לחסלו, והחזיר אותו לעולם שבו בני אדם מסוגלים להביט זה בעיניו של זה, להכיר בכאבם המשותף ולהודות בטעותם. במובן הזה, אין מדובר רק במחילה; מדובר בהישג מנהיגותי נדיר. אינני יכול לדעת עד כמה עמוקה הייתה חרטתו של כהן, או האם השינוי שחל בו יחזיק מעמד. אבל עצם העובדה שאדם שזעק דברים איומים כאלה ניצב ימים ספורים לאחר מכן לצד מי שהשפיל וביקש ממנו סליחה בפומבי - היא אירוע בעל משמעות שחורגת הרבה מעבר לשני האנשים שהשתתפו בו.

ויש כאן גם דבר כמעט בלתי נתפס: איזנקוט, שהושפל בצורה האכזרית ביותר שאב שכול יכול להיות מושפל, היה דווקא האדם שהעניק לפוגע אפשרות לחזור ולהיות בן אנוש בעיני הציבור. במקום לנצל את ההשפלה כדי להשפיל בחזרה, הוא בחר להעניק מחילה. יש משהו כמעט אלוהי בכוחה של מחילה כזאת. לא משום שאיזנקוט מתיימר להיות מעל בני האדם, אלא משום שהוא הצליח להתעלות מעל אחת התגובות האנושיות הבסיסיות ביותר - הרצון להשיב לפוגע כגמולו.

ניפוץ המנגנון ומנהיגות לאיחוי

ובכך חשף חולשה עמוקה של מכונת הרעל. המכונה הזאת זקוקה לשנאה כדי להתקיים. היא זקוקה לחלוקה מתמדת בין טובים לרעים, לנאמנים ולבוגדים, לאנשים שלנו ולאויבים שלנו. היא זקוקה לכך שאנשים יפסיקו להקשיב זה לזה. איזנקוט עשה את ההפך - הוא הקשיב. ובתוך מפגש אחד, הוא הצליח לעשות מה שמאות נאומים, אלפי פרסומים ואינספור ויכוחים פוליטיים לא הצליחו לעשות: הוא הביא אדם שהשתמש בשפה הקיצונית ביותר לעמוד מול המצלמות ולהכיר בפגיעתו.

האם בכך נסגרה התהום שבין חלקי החברה הישראלית? בוודאי שלא. אבל לרגע אחד נבנה מעליה גשר, ומי שבנה אותו היה דווקא האדם שנפגע. אין פירוש הדבר שסליחה מבטלת אחריות, או שאיומים והסתה אינם מחייבים טיפול. חברה מתוקנת חייבת להציב גבולות. אבל מנהיג נבחן גם ביכולתו לראות מעבר לפגיעה האישית, ולזהות הזדמנות לתיקון במקום שבו אחרים רואים רק הזדמנות לנקמה. וכאן מתגלה, בעיניי, עליונותו המנהיגותית של איזנקוט על מתחריו. לא במספר המנדטים. לא בכישרונו לנאום. לא ביכולתו לגייס קואליציה או לפרק יריבים פוליטיים. אלא ביכולתו להתמודד בעת ובעונה אחת עם מערכה פוליטית מורכבת, עם כאב אישי נורא ועם פגיעה אנושית בלתי נסבלת - ולצאת מהמפגש הזה כשהוא גדול יותר, לא קטן יותר.

מנהיגים רבים יודעים להפעיל כוח, מעטים יודעים לרסן אותו; מנהיגים רבים יודעים להכניע יריב, מעטים יודעים להפוך אויב בעיני עצמו לאדם שמבקש מחילה. האירוע הזה אינו מוכיח שאיזנקוט צודק בכל עמדותיו, או שדרכו הפוליטית היא בהכרח הדרך הנכונה. אבל הוא מלמד משהו חשוב מאין כמוהו על האישיות שמאחורי הפוליטיקאי. מי שמסוגל לסגור, ולו לרגע, תהום של שנאה אישית כזאת, עשוי להיות האיש שמסוגל להתחיל לסגור גם את התהום שנפערה בתוך החברה הישראלית. וזה, בעיניי, חשוב לאין שיעור מעוד ניצחון פוליטי.

כי בסופו של דבר, מדינת ישראל אינה זקוקה רק למנהיג שיידע לנצח בבחירות. היא זקוקה למנהיג שיידע מה לעשות עם הניצחון, וכיצד להפוך אותו להזדמנות לאיחוי החברה. ביום שבו גדי איזנקוט סלח לאיש שזעק לעברו כי רצח את בנו, הוא לא ויתר על כוחו - הוא הוכיח שיש ברשותו כוח גדול הרבה יותר.