שני הפנים של הימין הישראלי

נתניהו והליכוד מתעקשים כי הבחירות התנהלו במתכונת המסורתית - מאבק בין "שמאל" ל"ימין". ה"שמאל" מוצג כמי שנכון להגיע להסכם שלום כלשהו או להסדר מדיני עם הפלשתינים, ואילו ה"ימין" דוגל בשליטה מלאה בגדה המערבית ובהכללתה במדינת ישראל, ואולי אף בעזה. תפיסה זו עומדת ביסוד הסיסמה הקליטה: "או ימין או פלשתין". זהו המגרש הפוליטי שבו נתניהו והליכוד מרגישים בנוח יותר מכול, ושבו נחלו בעבר ניצחונות רבים.

אולם יום הבחירות עצמו עורר סוגיה יסודית יותר - מהותה של האזרחות הישראלית. זה הסיפור האמיתי. בשעות אחר-הצהריים המוקדמות החלו נתניהו, בנו יאיר ומפלגת הליכוד להפיץ הודעות בהולות, שקראו לתומכיהם לצאת ולהצביע לנוכח שיעורי ההצבעה הגבוהים בקרב האזרחים הערבים. "אל תיתנו להם את המפתחות למדינה", נאמר באחת מהודעותיו של נתניהו. ככל שנקפו שעות היום, ובייחוד לאחר סגירת הקלפיות ועם תחילת פרסום התוצאות, הלכו והחריפו מתקפות הדה-לגיטימציה נגד ההצבעה הערבית מצד דוברי הליכוד ואמצעי התקשורת המזוהים עמו. מצביעים ערבים הואשמו בהונאה, בזיוף תוצאות הבחירות וב"גניבת הבחירות".

למתקפות הללו הייתה, כמובן, מטרה פוליטית מיידית: למנוע מגוש האופוזיציה בראשות איזנקוט להקים קואליציה בתמיכה פעילה או סבילה של המפלגות הערביות, המחזיקות יחד ב-19 מושבים בכנסת. ההתקפות הללו נשענו באופן טבעי ונטול מאמץ על הנחות היסוד של הליכוד בכל הנוגע לאופי המשטר ולמהות האזרחות: ממשלת "הימין המלא" הייתה בבסיסה ממשלת ימין אתנו-דתי. כלומר, ממשלה הדוחה אמות מידה אוניברסליות לניהול המדינה ומבחינה בין אזרחים ותושבים על-פי זהותם האתנית והשתייכותם הדתית.

לנוכח הדגש שהיא שמה על המוצא האתני היהודי המשותף, היא תופסת השתייכות ונאמנות במונחים שבטיים, משפחתיים ואפילו אישיים. בדומה למשפחה, מי שעומד בקריטריונים האתניים זוכה להשתייכות שהיא במידה רבה בלתי מותנית. משום כך, קבוצות שהיו מודרות ומוחלשות מבחינה היסטורית, כגון המזרחים בפריפריה הישראלית, מצאו בליכוד בית פוליטי, ומאז הן נאמנות לו במשך עשרות שנים. בדומה לכך, הנאמנות - ובכלל זה הנאמנות הפוליטית - מנוסחת לא פעם במונחים אישיים ומשפחתיים. כך, למשל, יש מי שרואים בנתניהו דמות אב.

החרדים משתלבים היטב במסגרת זו. מידת חשיבותה של תרומתם המעשית למדינה, ובכלל זה שירותם הצבאי, משנית בכל הנוגע להשתייכותם לגוש. זהותם האתנו-דתית החזקה הופכת אותם לחלק בלתי נפרד מן המרקם של גוש הליכוד. הטענות שלפיהן הם "אנטי-ציונים" משום שאינם מזדהים עם המפעל המודרני והחילוני של הלאומיות היהודית - אינן רלוונטיות. מעל לכול, הליכוד דורש מחבריו ומפעיליו הזדהות קבוצתית עמוקה ועמדה מיליטנטית בדרך כלל כלפי קבוצות חוץ הנתפסות כיריבות. מובן שתפיסת אזרחות כזאת נוטה להדיר את מי שזהותם האתנית או הדתית אינה תואמת את אמות המידה של הקבוצה הדומיננטית.

הסיפור הזה מושתת, כמובן, על נרטיב כוזב. למרות מאמציו של נתניהו להציגם כאנשי שמאל, ליברמן, בנט ואפילו איזנקוט אינם נמנים עם השמאל. עם זאת, הם מציעים חלופה ללאומנות הימנית האתנו-דתית. ביקורתם על לאומנות זו, המפורשת והמרומזת כאחת, רחבה ומעמיקה. הם מתייצבים נגד ההתרופפות של נורמות מקצועיות ואוניברסליות, שפוגעת בעקרון האחריותיות (accountability) ובה בעת מעודדת שלטון מקורבים, חוסר כשירות, כישלון, שחיתות, אנרכיה ואלימות.

כחלופה, המפלגות שלהם הציעו תפיסה אחרת של לאומיות ימנית - לאומיות אזרחית. תפיסה זו מחויבת יותר לשלטון החוק, לנורמות מקצועיות, לשוויון אזרחי ולתרבות ציבורית מרוסנת יותר. על-פי תפיסה זו, החוסן הלאומי והביטחון לא יושגו באמצעות התנהגות שבטית, שהלאומנות האתנו-דתית עלולה לעודד, אלא דווקא באמצעות דבקות בערכים שלעיל. הגישה האזרחית אומנם לא ניצחה בבחירות, אך גם לא הובסה. 53 המושבים שבהם זכה גוש נתניהו אינם מספיקים להקמת ממשלה.

מדיניותו המפלה של השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, כלפי הציבור הערבי חוללה תגובת נגד בקלפיות, והמפלגות הערביות זכו במספר שיא של 19 מושבים בכנסת - הישג שעשוי להפוך אותן ללשון המאזניים בפוליטיקה הישראלית. מדיניותו של בן-גביר נועדה לצמצם את מעמדם ואת השתתפותם הפוליטית של האזרחים הערבים בישראל, אך בפועל השיגה את התוצאה ההפוכה. מבין שלושת התרחישים שהציגו הפרשנים, אחד עשוי להיטיב עם נתניהו אך להזיק למדינה: הליכה לבחירות נוספות. שני התרחישים האחרים, בלתי סבירים ככל שיהיו, עשויים להטות את ישראל לכיוון אזרחי יותר: הראשון הוא הקמת ממשלת "אחדות" בהשתתפות נתניהו, איזנקוט, בנט וליברמן; השני הוא הקמת ממשלה בראשות איזנקוט ושותפיו, בתמיכה פעילה או סבילה של המפלגות הערביות.

כך או כך, ראוי לשאוף לממשלה שתהיה מחויבת יותר לערכים של ממלכתיות, על חשבון נאמנות שבטית ואתנית.