מדבר, נעורים והרפתקאות גוף ונפש

החלק הראשון חולק ל-8 פרקי משנה, שבכולם נושבת אותה רוח נעורים מבולבלת המספרת לנו בלשון "נערים לפני צבא" את עלילות ההתבגרות שעה שההורמונים משגעים את הבנות והבנים. נציץ לפי סדר בפרקי המשנה ונביא מכל אחד את העיקר. מאיה מגדירה את אופיים של הבנים בגיל זה: סדיסטים, חמודים, מטרידנים, בני-טובים, מלח הארץ, סוציופתים. בהשוואה לבנים שמסלולם העתידי היה ברור - יתגייסו לשייטת, יטיילו באפריקה, ילמדו בפקולטה לחקלאות ויקימו חוות בודדים בנגב - הבנות פחדו ושנאו את עצמן כמו בנות, ושאלת הדימוי והגוף הייתה עיקר החיים. הבנים דרשו מהן לאבד את הבתולים על קבר בן-גוריון ולגלגו על הזהירות המופגנת שלהן. המורות היו משעממות והן נמשכו למורים/מדריכים, אלא שעדיין לא ידעו איזה נשים הן רוצות להיות.

בסעיף השני מאיה מתלוננת שבכיתה י' איש לא אומר להן שיהיה בסדר ושאין להן מה לדאוג, כי מי שהתאהבה פעם אחת תוכל אחר כך להתאהב עוד פעם. יסעור מגלה אז שהעולם נשלט על-ידי הגברים הנשואים השולטים בכל, כולל את סדרי בית הקפה שהן ממלצרות שם. הבנות צופות קדימה את המחמאות על גילן שתקבלנה מהבנים, והסופרת מוצאת עצמה יחידה שלא שומרת דיאטה. הן מקפידות לחזור לשעת כיבוי האורות ב-11 בלילה, ובורחות מיד לאחר מכן למסתור עם אחד הבנים. מאיה קוראת את כל הספרים בספריית שדה בוקר ומגיעה למסקנה שלא כל דבר אפשר ללמוד. היא מסכמת בלשונה את חוויותיה בכיתה י': "...עולם ללא מבוגרים, עולם בראשיתי, חסר חוקים, נטול עכבות. הייתי במדבר. אבל אני גיליתי במהרה, לא הייתי ראויה למדבר הזה. לא הייתי נקייה."

הסעיף השלישי מוקדש למפגש בין העירונית, הסופרת, לבין הנערים הוותיקים יותר. היא מגלה מהר מאוד כדי להשתלב כאן נדרשת חוצפה, אדישות, מוכנות לחשוף את הגוף ובעיקר יכולת להסתדר בכל מצב - גם בחום וגם בלי אוכל, וגם אם המגורים בנויים ארכיטקטונית כנגד אופיו של האדם - בכל זאת להירדם. משחקי בנים-בנות, כולל חשיפת איברי גוף, היו פופולריים, אך "החדשניקית" מאיה לא השתלבה בהם ונותרה בתחושה שהיא עדיין "ילדה" ואין שואלים לדעתה. בהמשך מספרת מאיה על ההיכרות שעשו עם סמים שהגיעו דרך הבדואים, את לילות ההפקרות על הקבר של פולה ודוד, ועל ההתקפות הפסיכולוגיות שהשרו עליהן אווירה של "צריך לעשות משהו", והן היו בורחות לשדה התעופה בלוד או למקום אחר, יושבות בקפה ומרכלות.

היחס להורים היה כפול - מחד הם נראו רחוקים, בלתי מעורבים ולא אכפתניקים לגבי אורח החיים המתירני במדרשה. הם נדרשו רק בעתות מצוקה של מחסור במזומנים או מחלה. חבורתה של מאיה יסעור למדה מהר מאוד את מה שההורים במרכז הארץ עשו - הקמת גינה, בניית אוהל, תפירה, בישול ועוד. על חולצתן הדפיסו את הסיסמה: "שדה בוקר זה לא מקום, שדה בוקר זה מצב נפשי". תחילה נרתעה מאיה מהמילה "פנימייה", אולם אחר כך השתלבה באווירה החופשית-תחרותית של הבנות הנאבקות על תשומת לב הבנים. כמובן שלא יידעו את ההורים על כך. הפנימייה עבור מאיה הייתה "גן עדן אבוד", ולא היו בו מבוגרים שיסכסכו בין ילדיהם שם.

מאיה יסעור מדברת על הקשר בין המבנה הפתלתול של הפנימייה לבין הצורך להיטמע בו, כולל פריטי לבוש מסוימים, עישון סיגריות יום ולילה, חולצות גזורות, שיער על המותניים ובעיקר נעלי הליכה מיוחדות. גם סגנון הדיבור משתנה, והצורך להיראות ג'דה, חברמנית, אדישה ומדברית גבר על כל מה שלמדת בבית ההורים בעבר. הצורך בתשומת לב של הבנים היה עצום, אך ליסעור לא היו אז הכלים לכך. אחרות, יפות ממנה, זכו לכך. משום כך מתגאה מאיה בזאת שהשיגה חברת נפש שלה יכלה לספר הכל ודרכה להתחיל להשתייך לחבורה. הסביבה החלה נותנת אותותיה, כך למשל היא כותבת: "נולדנו כאן לסלעים האלה, וליעלים שהסתובבו בכל מקום וליקקו את הקרטיבים. נולדנו לקבר בן-גוריון ולפסלים הסביבתיים של עזרא אוריון".

סיפורי האהבה הבוסריים שלה מרטיטים. מאיה לומדת כיצד לחדור לליבם של הבנים הקשוחים. בתקופת ההתבגרות חשה מאיה סלידה מגופה, והדבר גורם לה לחשוב שהיא לא רצויה ומעולם לא תמצא חבר להתאהב בו. בהמשך קטע זה היא מתארת באופן פלסטי את המגעים המיניים הראשונים עם הבנים ועל המושגים שלמדו בנות כיתה י' וי"א - "חדירה", "גמירה", "מזמוזים" ועוד. כל אחת נאלצה להכריז על אופי יחסיה עם הבנים, והסופרת חשה עד היום, כולל לידת בנה הראשון, את הבושה והגועל מבן עירום שצריך להתחמק ולברוח ממנו מחשש לאלימות מינית. ליל השינה לבד במדבר הבהיר למאיה כי הבנים אכן מחכים "לטרוף אותה", והיא נכנסה לבושה, כולל נעולת נעליים, לשק השינה בלילה. בלילה כמובן שלא נרדמה, ורק המחשבות על איך להתאהב מילאו את ראשה. מאיה חשה הקלה עצומה שהבוקר הגיע, וחיכתה בסבלנות למשאית שתבוא לאסוף אותה חזרה לפנימייה.

חלק זה נפתח בתיאור של מנהג פגני אופייני לשדה בוקר: המעבר לכיתה י"ב. הבנים רקדו מול השמש העולה והבנות שרו והתפללו שהשמש תעלה. ההורים הוזמנו, ולרגע איש לא יכול היה לומר שמדובר בו בילדים ישראלים הלומדים בפנימייה מדברית. מאיה מפתחת את סיפור אהבתה לאבשה, אחד הבנים, ודרכו ניתן ללמוד על הבשלת האישה שבה. במחשבותיה על עתידה, יחד עם חברתה הטובה, הן מחפשות המשך קיום והדרכה באזור שדה בוקר. שום ניסיון ללמוד באקדמיה או לנסוע לחו"ל. בשיעורי הספרות בהם היא נוטלת חלק - מאיה מתעניינת יותר ויותר רק בגברים.

בטיול בן החמישה ימים ליוטבתה מבססת מאיה את קשריה עם אבשה, אך עדיין אין זו אהבה גלויה. סיפור האהבה הנכזבת לאבשה משתלב בתיאורי הנוף במהלך הטיול, ומאיה מגיעה בסופו של דבר למסקנה שעליה לנתק את הקשר עם אבשה ולפנות לבחורים אחרים. למזלה, זה לא קורה ומאיה ואבשה מתאהבים ומגלים את גופם לראשונה למיניות הישירה, דבר הגורם למאיה לתאר את משכבם כמעט כמו שיר פיוטי. מאיה מיטיבה לתאר את היחסים הבוסריים שהפכו במשך שנת הי"ב ליחסי מין מלאים ואת השינוי שחל בה, במחשבותיה, בגופה ובתכנון עתידה.

מאיה עושה הקבלה בין התפקיד שהוטל עליהם - צביעת עקרבים בוורוד, כולל ספירה ותיאור ההתנהגות - לבין יחסי האהבה המסובכים בינה לבין אבשה. סופו של דבר, על-אף הלהט, מגיעה מאיה למסקנה כי: "על אף שיצאו כל לילה לחפש עקרבים ורודים וכוכבים נופלים, אבל לא מצאנו לא את זה ולא את זה". מאיה טוענת שבשלב זה "כולם רוצים לשכב איתנו", ודרך נקודת מבט זו היא מונה את אירועי הסיום של הפנימייה וההכנה לצבא. לדעתה, שוב לבנים קל יותר והם פוסקים אחרונים מי תזכה לתשומת לב עד כדי סקס ומי תמחק מטבלה זו.

לקראת סיום השנה מחריפה התחרות בין הבנות על תשומת לב הבנים. אחת מהן קפצה מגובה 8 מטרים למעיין מרוחק ונשברה לה עצם מפתח הלב. הייתה התרגשות עצומה. הצימאון לתשומת לב גרם לאסון. אך ההכנות לסיום שנת י"ב נמשכו. בפרק האחרון בחלק זה, מספר 9, לאחר שכבר חיה בעיר ונכנסה למסלול הרגיל, מסכמת מאיה את חוויית הפנימייה "בשדבו" במילותיה:

"במשך שנים רבות אחר כך, ושאלתי חברות ופסיכולוגיות ושיכורות איך אני יכולה לדעת אם אני אוהבת, למרות שבתוך תוכי הבנתי שהאהבה היא לא עגבת, שאין בדיקה אחת שאפשר לעשות, ולגלות אם את חיובית או שלילית לאהבה".

בהתאם לשאלות שהצבנו בראשית הביקורת, ניתן כעת לענות - אכן הספרון יכול בהחלט להיחשב "כרומן התבגרות ונעורים". בעברית הפושטקית שלו הוא מעביר לנו את עולמן של הנערות המתבגרות בפנימיית שדה בוקר, תוך שהן נמצאות בכמה מישורי התלבטות: היחס להורים שנותרו בצפון, המאבק לשוויון בין המינים, תחושת ההתבגרות והמיניות הגוברת על כל צעד ומחשבה, ותיאורי מדבר נפלאים.

לדעתי הצנועה, חבל שהוא לא נכתב כיומן עם תאריכים, משום שהתהליכים שעוברת הסופרת נובעים אחד מהשני, וכך, כפי שנכתב, לא תמיד מבחינים בזאת. יש כאן חריזה פנימית על גבול השירה, ובעיקר מצליחה הסופרת להעמיד בפרופורציה נכונה את כל השאלות של גיל ההתבגרות על החיים בפנימיית "שדבו" על נוהליה, מוריה ומדריכיה. ניתן היה גם לנתחו מנקודת מבט פסיכולוגית, אך ויתרנו על כך כדי לא לפגוע בשטף הסיפור.

רוצו לקרוא. התבשמו מהמדבר, הנעורים וההרפתקאות.