משפט או מסע ציד

אחד הסיפורים המטלטלים בתנ"ך מופיע בספר מלכים. שם מסופר על נבות היזרעאלי, בעל כרם קטן שסירב למסור את נחלת אבותיו למלך אחאב. המלך רצה את הכרם, נבות סירב, ואיזבל המלכה החליטה למצוא דרך להשיג את מבוקשו. היא לא הסתפקה בכוח המלכותי. היא גייסה עדים, ארגנה הליך שנחזה להיות משפטי, והשתמשה במנגנוני החוק כדי להביא להרשעתו ולהוצאתו להורג של אדם חף מפשע. זהו סיפור מטלטל, לא רק בגלל העוול שנעשה לנבות, אלא בגלל המסר הנורא העולה ממנו: הסכנה הגדולה ביותר לחברה אינה בהכרח שלטון הפועל מחוץ לחוק, אלא שלטון המשתמש במראית עין של החוק כדי לקדם מטרה פסולה. אלפי שנים חלפו מאז, אבל השאלה נותרה בעינה: מי מפקח על בעלי הכוח? מי מוודא שמנגנוני אכיפת החוק אינם הופכים לכלי במאבק על כוח, מעמד ויוקרה? אני נזכר בסיפור הזה כשאני קורא את הדיווחים האחרונים מהדיון האחרון בבית המשפט המחוזי בירושלים במשפט נתניהו, כפי שדווח ב-5 בנובמבר 2026.

הרכב השופטים המליץ פעמיים לתביעה לשקול חזרה מסעיף השוחד. המלצות אלה מחייבות התייחסות רצינית ומנומקת. התביעה לא סיפקה מענה ברור להמלצות. סנגוריהם של הנאשמים, עורכי הדין ז'ק חן ועמית חדד, ביקשו לקיים דיאלוג ישיר עם היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כדי לברר כיצד ניתן להתקדם. תגובת נציגת הפרקליטות, עו"ד ניצן וולקן, ניסתה להעמיד את עצם הבקשה בסימן שאלה פרוצדורלי. כבוד השופט עודד שחם חשף כי ההרכב עצמו כבר שקל את האפשרות לפנות ישירות ליועצת המשפטית לממשלה. דבריו היו ברורים: "אנחנו סברנו שהדיאלוג הזה צריך להתנהל בצורה יותר ישירה". כאן מתעוררת השאלה, האם התביעה מבקשת לברר את האמת, או שמא היא מתעקשת להגן על עמדתה גם כאשר בית המשפט מצביע שוב ושוב על קשיים? כאשר רשות תביעה מתעלמת לכאורה מהמלצות שיפוטיות חוזרות, ומנסה להימנע מדיון ישיר עם הגורם הבכיר האחראי על ניהול ההליך, מתעורר חשש לשימוש לרעה בסמכות בנסיבות העניין. אין זו קביעה משפטית בדבר עבירה, אלא ביקורת מוסדית וציבורית המחייבת תשובות. הפרקליטות אינה בעלת הבית של המשפט. היא אינה רשאית להפוך את המשך ניהול האישום למטרה בפני עצמה. תפקידה הוא לשרת את הציבור, לבחון את הראיות ולהבטיח שההליך הפלילי יתקיים מתוך הגינות ונאמנות לחוק.

שמו הרשמי של המשפט הוא "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו". אך לפי ההתרשמות מהתיק זה נראה יותר ויותר כמו "הפרקליטות נגד נתניהו". התנהלות התביעה יוצרת אצל מבקרים רבים תחושה מטרידה, כאילו המאבק על המשך האישום הפך חשוב יותר מהבחינה המחודשת של הראיות. התחושה הזאת מחייבת את הפרקליטות להציג הסברים ברורים. יש מי שמכנים את הפרשה כולה "ציד מכשפות". עצם העובדה שטענה כזאת נשמעת בעוצמה בציבור מחייבת את המערכת להבין עד כמה אמון הציבור עומד למבחן. הסיפור המקראי שפתחנו בו מלמד אותנו שסמכות שלטונית אינה מעניקה לבעליה זכות לרדוף את מי שנתפס כאיום. להפך: ככל שהכוח גדול יותר, כך גדלה החובה להפעילו באחריות, באיפוק ובהגינות. גם במשפט נתניהו, אסור שהמטרה תהיה ניצחון של התביעה או ניצחון של ההגנה. המטרה חייבת להיות בירור האמת. אם הראיות מצדיקות הרשעה, יש להרשיע. אם אינן מצדיקות אותה, שום יוקרה מוסדית ושום השקעה של שנים אינן יכולות להחליף את אמות המידה האלה. בסופו של דבר, השאלה אינה מי חזק יותר ומי יתעקש עד הסוף. השאלה היא האם מערכת המשפט תזכור שהסמכות ניתנה לה כדי לעשות צדק, ולא כדי להגן על עצמה. ראוי שכל בעל סמכות יפנים: מי שמחזיק בכוח חייב לדעת גם מתי לעצור.