פורמט לנדוי: למה אני מבין את אמסלם

יש בישראל מרחקים שאינם נמדדים בקילומטרים. המרחק שבין עכו לקריית מוצקין, למשל, אינו גדול. ובכל זאת, למדתי במשך השנים ששני השמות האלה עשויים לעורר תגובות שונות מאוד. לא משום שהאדם השתנה, לא משום שהשכלתו אחרת, ולא משום שכישוריו המקצועיים השתפרו בן רגע. רק משום שהכתובת השתנתה. זוהי בעיניי אחת הבעיות העמוקות והפחות מדוברות בחברה הישראלית. אנו אוהבים לדבר על שוויון הזדמנויות, על מיזוג גלויות ועל חברה המכבדת כל אדם באשר הוא אדם. אבל לעיתים נדמה שהשוויון הזה נעצר בדיוק במקום שבו מתחילה ההיכרות האישית. ברגע שבו נחשפים שמו של האדם, מבטאו, ארץ מוצאו או עיר מגוריו, משהו בהבעת הפנים שמולו משתנה.

אני מכיר את התחושה הזאת היטב. בתחילת דרכי המקצועית כעורך דין התגוררתי בעכו. הופעתי בפני ועדות, השתתפתי בהליכי מיון, ניגשתי למכרזים וביקשתי להשתלב במשרות שהתאמו להשכלתי ולניסיוני. אני זוכר היטב את הרגעים שבהם סיפרתי שאני מתגורר בעכו ונדמה היה לי שפניהם של מי שישבו מולי נפלו. לעיתים הייתה זו הבעת פנים חולפת. לעיתים שאלה שנאמרה כבדרך אגב. ולעיתים התחושה שהשיחה קיבלה כיוון אחר. אחד מאותם רגעים אף נותר מתועד בהתכתבות משנת 2017. לאחר שהגשתי מועמדות למשרת עורך דין וציינתי שאני מתגורר בעכו, נשאלתי: "אתה לא גר קצת רחוק?" השבתי שאקבע את מקום מגוריי בהתאם למקום העבודה.

אפשר כמובן לפרש שאלה כזאת כשיקול לוגיסטי לגיטימי. לא כל שאלה על מרחק מעידה על אפליה, ולא כל החלטה שלא לקבל מועמד נגועה בשיקול פסול. כמשפטן אני מקפיד על ההבחנה הזאת. אבל כאשר חוויות דומות חוזרות במשך שנים, האדם מתחיל לשאול את עצמו אם הבעיה היא באמת המרחק מן העבודה, או שמא המרחק ממפת היוקרה החברתית של ישראל. כיום אני מתגורר בקריית מוצקין, לא הרחק מעכו. אולם כאשר אני מציין את מקום מגוריי החדש, נדמה לי לא פעם שהתגובה שונה. אותה אישיות, אותו עורך דין, אותה השכלה ואותו ניסיון חיים. ובכל זאת, שם העיר משנה משהו באופן שבו האדם שמולי תופס אותי. הדבר חורה לי. לא מפני שאני מבקש שיתייחסו אליי בכבוד מיוחד, אלא מפני שאני מצפה שמדינה המתיימרת להיות חברה של שווים תבין כי אדם אינו נעשה ראוי יותר רק משום שהחליף כתובת.

מי קובע מיהו ישראלי מן השורה

החוויה הזאת לא החלה כשנעשיתי עורך דין. בילדותי חוויתי גילויי גזענות ודעות קדומות משום שזוהיתי כרוסי. גדלתי עם הזיקה לברית המועצות לשעבר, עם מורשת משפחתית ותרבותית שלא תמיד השתלבה בדימוי המקובל של הישראלי הוותיק. גם כאשר ביקשתי להיות חלק מן החברה שסביבי, לא תמיד הרגשתי שמקומי בה מובן מאליו. רבים מיוצאי ברית המועצות לשעבר מכירים את המורכבות הזאת. מצד אחד, הדרישה להשתלב, לדבר עברית, להתגייס, לעבוד, ללמוד ולהיות חלק מן הסיפור הישראלי. מן הצד האחר, ההבנה שההשתלבות אינה מבטיחה בהכרח קבלה חברתית מלאה.

אפשר היה לאמץ את השפה, לרכוש השכלה, לבנות קריירה ולהזדהות עם המדינה, ובכל זאת להרגיש שבחלק מן המעגלים קיים מבחן נוסף, בלתי כתוב: האם אתה באמת אחד משלנו? אני מבקש להיזהר מהכללות. אין גזענות השייכת לעדה אחת, ואין אדם הנעשה חשוד בגזענות רק בשל מוצאו. הכרתי אנשים נפלאים מכל קבוצה ומכל רקע. אבל דווקא משום כך אין סיבה להימנע מדיון בתרבות ממסדית מסוימת, שהתפתחה במשך דורות סביב דימוי של ישראליות ותיקה, מבוססת, אירופית ואשכנזית, ולעיתים גם בעלת גינונים ייקיים מובהקים.

האתוס של "ארץ ישראל היפה והטובה" היה במובנים רבים אתוס חיובי. הוא נשא עמו מסירות, השכלה, מקצועיות, בניין מוסדות ושאיפה לאחריות ציבורית. אלא שכאשר אתוס תרבותי נעשה לקנה מידה כמעט בלעדי של מכובדות, הוא עלול להפוך, גם ללא כוונה מודעת, למנגנון של הדרה. מי שאינו מדבר כמוך, מי שלא גדל בשכונה הנכונה, מי שאינו נושא את שם המשפחה המוכר או מי שבא מעיר הנתפסת כפריפריאלית, עשוי לחוש שעליו להוכיח את ערכו פעם נוספת. וזאת בדיוק הנקודה: אין פסול במסורת אירופית, אשכנזית או ייקית. יש פסול במצב שבו מסורת אחת הופכת, במודע או שלא במודע, למדד הסמוי שלפיו נבחנת השתייכותם של אחרים. הגינות איננה יכולה להיות מונופול תרבותי. אינטליגנציה איננה נחלתו של מעמד מסוים. יושר, מקצועיות ומצוינות אינם נושאים כתובת מגורים או מוצא עדתי. אדם אינו צריך להידמות למי שמחזיק בעמדת הכוח כדי להיות ראוי להזדמנות שווה.

מדוע אני מבין את דודי אמסלם

על הרקע הזה קל יותר להבין מדוע אני קשוב לביקורת שמעלה השר דודי אמסלם על מוקדי כוח בישראל. אין פירוש הדבר שאני מסכים עם כל ביטוי שבו השתמש לאורך השנים. לעיתים דווקא החריפות הלשונית עלולה להסיט את תשומת הלב מן השאלה העקרונית. אבל מי שמסתפק בדיון על הטון ומסרב לבחון את תוכן הטענות, מחמיץ חלק משמעותי מן הסיפור. בעיניי, הסוגיה איננה אישיותו של אמסלם בלבד. השאלה היא מדוע חלקים בציבור חשים שקיימים בישראל מוסדות אשר פתוחים עקרונית בפני כולם, אך ממשיכים לדבר בשפה חברתית, תרבותית ומקצועית שאינה תמיד נגישה לכולם באותה מידה.

התחושה הזאת אינה מוכיחה כשלעצמה קיומה של אפליה בכל מוסד או בכל מקרה. אולם היא ראויה לבחינה רצינית, ולא לביטול באמצעות לגלוג על מי שמעלה אותה. לפני שממהרים לבקר את סגנונו של נבחר ציבור, ראוי לשאול מדוע המסר שלו מעורר הזדהות אצל אנשים שחוו במשך שנים את התחושה שהם נמצאים מחוץ למעגל ההכרה של הממסד. זאת אינה הצדקה לכל אמירה. זו דרישה להקשיב גם לחוויה שמאחוריה.

המאבק בגזענות איננו צריך להישאר סיסמה

במהלך שנת 2026 נרשמו גם פעולות ממשיות בתחומי אחריותו של אמסלם שראוי לבחון לגופן. בחודש מרס השתתף אמסלם, כשר במשרד המשפטים, במפגש של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות עם חברי המועצה הציבורית המייעצת שלה. המפגש עסק בפעילות היחידה, באתגרים ובהתוויית כיווני פעולה להמשך. בחודש יוני דווח כי הוא מקדם הרחבה של סמכויות היחידה, לרבות הצבת ממונים למניעת גזענות במשרדי הממשלה והרחבת יכולות הפיקוח, המעקב וההכוונה על טיפול בתלונות. יש להבחין בין הצעה לבין מנגנון שכבר יושם, ובין כוונה ראויה לבין תוצאה מוכחת. אולם עצם העיסוק במנגנוני טיפול מערכתיים בגזענות חשוב בעיניי, במיוחד כאשר הוא נעשה במסגרת שלטונית שיכולה לייצר אחריות מוסדית ולא להסתפק בהצהרות.

אני מבקש לראות מערכת שבה אדם שמרגיש כי הופלה יוכל לפנות לגורם מקצועי, לקבל מענה מנומק, לדעת שתלונתו נבחנה באופן ענייני ולהיות בטוח שאינו נדרש להוכיח תחילה שהוא שייך לקבוצה הנכונה. המבחן האמיתי יהיה כמובן ביישום. כמה תלונות ייבדקו? כמה ליקויים יתוקנו? האם ההליכים יהיו שקופים? האם המנגנון יחול באותה מידה על כל קבוצות האוכלוסייה? אלה השאלות שבהן נבחנת מדיניות ציבורית.

גם לעכו מגיע מקום במפת ההזדמנויות

יש מהלך נוסף שקיבל מבחינתי משמעות אישית. בינואר 2026 אישרה הממשלה החלטה לקדם את מיזוג החברה לפיתוח עכו העתיקה ונצרת אל תוך החברה הממשלתית לתיירות. המהלך קודם בהובלת השרים חיים כץ ודודי אמסלם, והוצג כמהלך שנועד לייעל את פיתוח התשתיות ואת השירות לגורמים המקומיים. הוצג גם אומדן לחיסכון אפשרי של כעשרה מיליון שקלים. למיזוג נקבעו תנאים ואישורים הנדרשים להשלמתו. משום כך אין הצדקה להציג חיסכון עתידי כהישג כספי שכבר מומש. ואף על-פי כן, העובדה שעכו ונצרת ניצבות במוקד החלטה ממשלתית הנוגעת להתייעלות ולפיתוח תיירותי היא בעלת חשיבות ציבורית.

עכו אינה עיר שצריך להתנצל על מגורים בה. היא עיר בעלת היסטוריה יוצאת דופן, נכסים תרבותיים, מורשת אנושית ופוטנציאל כלכלי וחברתי משמעותי. הקושי מעולם לא היה בהיעדר ערך לעיר, אלא לעיתים באופן שבו ערכה נתפס מחוץ לה. הייתי רוצה לראות מדינה שבה צעיר מעכו יכול להתמודד על כל משרה, להשתלב בכל מקצוע ולהגיע לכל מוסד בלי להרגיש שעליו להצדיק את כתובתו. ואם המדינה משקיעה בפיתוחה של עיר, עליה לזכור שהתשתית החשובה ביותר שלה אינה רק אבן, כביש או אתר תיירות. היא האנשים המתגוררים בה.

בין מינויים מקצועיים לאחריות שלטונית

דוגמה אחרת לדיון על סמכות, אחריות ומקצועיות היא התעשיה האוירית. במאי 2026 חתמו שר הביטחון ישראל כ"ץ והשר דודי אמסלם על מינויו של בועז לוי ליושב-ראש דירקטוריון התעשיה האוירית, לאחר הליך בחירה ואישור של הגורמים המוסמכים. בכך הסתיימה תקופה ממושכת שבה פעלה החברה ללא יושב-ראש. לוי צמח בתעשיה האוירית במשך שנים רבות, בתפקידים טכנולוגיים וניהוליים, ומינויו מעורר דיון מעניין על מקומם של ניסיון מקצועי, רציפות ניהולית ומנגנוני הבקרה בחברות ממשלתיות.

אינני סבור שמינוי מסוים מוכיח כשלעצמו מדיניות מוצלחת. כל מינוי בכיר ראוי להיבחן לפי חוק, לפי הליך תקין ולפי תפקודו בפועל של בעל התפקיד. אולם השלמת הליך מינוי לאחר תקופה ממושכת של היעדר יושב-ראש היא פעולה שאפשר לבחון על-פי תרומתה למשילות התאגידית. גם המהלכים שעליהם הכריז אמסלם בעניין בחינת מימוש אחזקות המדינה בבנק יהב, וכן הפעילות במסגרת רשות החברות סביב תשתיות לאומיות, מציבים שאלות ענייניות של ניהול נכסי ציבור, אחריות ממשלתית ויעילות כלכלית. ראוי להבחין בכל אחד מן המקרים בין החלטה, כוונה, ביצוע ותוצאה. דווקא ההבחנה הזאת מאפשרת להתייחס ברצינות לעבודתו של נבחר ציבור, בלי להסתפק במחמאות ובלי לפסול אותה מראש.

זכות העמידה והגבול שבין משפט למשילות

ב-28 בדצמבר 2021 דחה בית המשפט העליון עתירה שהגיש אמסלם, אשר כיהן אז כחבר כנסת, בעניין מינויו של בועז לוי למנכ"ל הקבוע של התעשיה האוירית. השופט דוד מינץ, שכתב את פסק הדין, קבע כי אמסלם לא ביסס עניין אישי בסעד המבוקש וכי לא צירף לעתירה את האדם שמינויו עמד במוקד ההליך. מבחינה משפטית, מדובר בהנמקה שיש להתייחס אליה ברצינות. דיני העמידה אינם מתבטלים רק משום שהעותר הוא חבר כנסת או משום שהסוגיה נוגעת לאינטרס ציבורי. גם נבחר ציבור חייב לעמוד בדרישות הדין וההליך. אולם לצד הניתוח המשפטי קיימת שאלה מוסדית רחבה יותר: כיצד על בית המשפט לבחון עתירה של נבחר ציבור המבקש להביא בפניו סוגיה הקשורה לפעולת הרשות המבצעת, והאם יישום דיני העמידה משקף תפיסה עקבית ביחס לעותרים שונים?

אין זו טענה שכל עתירה של נבחר ציבור חייבת להתקבל, ואף לא שכל עתירה כזאת חייבת להתברר לגופה. זו דרישה להבהיר את אמות המידה ולהחיל אותן בעקביות. אפשר לחלוק על לשונו של אמסלם בתגובה לפסק הדין. אני עצמי אינני סבור שהתקפה אישית על שופט מוסיפה בהכרח כוח לטיעון המשפטי. אולם אין צורך לאמץ את אופן ההתבטאות כדי להכיר בכך שהמחלוקת על זכות העמידה, על היקף ההתערבות השיפוטית ועל האיזון בין הרשויות היא מחלוקת רצינית. דווקא משפטן שמאמין בעצמאות בית המשפט צריך להיות מוכן לדון גם בגבולות סמכותו.

פורמט לנדוי והמשפט שאינו מבקש לחנך את כולם

כאן אני חוזר אל נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי ואל המסורת המשפטית שאני מוצא בה השראה. בעיניי, פורמט לנדוי אינו געגוע לעבר, אלא תפיסה של אחריות מוסדית. בית המשפט אינו צריך להיות חלש כדי להיות מרוסן. הוא אינו צריך לוותר על ביקורת שיפוטית כדי לכבד את עקרון הפרדת הרשויות. והוא בוודאי אינו צריך להימנע מהגנה על זכויות אדם. אדרבה, כוחו של בית המשפט טמון גם ביכולתו לזהות מתי התערבותו הכרחית ומתי ראוי להותיר את ההכרעה בידי הרשויות האחרות.

הגישה הזאת הייתה משמעותית עבורי גם בעקבות היכרותי האקדמית עם השופט יעקב קדמי, שהיה המנחה שלי לתזה. הערכתי את הקפדתו על דיוק, על ניתוח משפטי ועל גבולותיה של ההכרעה השיפוטית. משפט מקצועי אינו משפט המבקש למצוא חן בעיני כולם. הוא משפט המחויב לנמק את הכרעותיו באופן שבו גם מי שהפסיד יוכל להבין את העקרונות שהנחו אותן. וכאן טמונה בעיניי אחת הסכנות של אקטיביזם שיפוטי שאינו מקפיד דיו על גבולותיו. כאשר המשפט אינו מסתפק בפירוש הדין ובשמירה על זכויות, אלא מבקש לעצב תפיסות חברתיות רחבות, הוא עלול ליצור תחושה שהערכים המנחים את ההכרעה אינם מוחלים תמיד באותו אופן.

מערכת משפטית המדברת בשם זכויות האדם חייבת לראות גם את האדם שאינו דומה לבעלי הסמכות שבתוכה, את מי שאינו מדבר בשפתם החברתית ואת מי שעמדותיו מעוררות בהם אי-נוחות. זכויות אדם אינן יכולות להיות זכויותיהם של האנשים שהמערכת מעדיפה להבין. הן חייבות להיות זכויותיו של כל אדם. הקפדה על החוק היא תנאי הכרחי לשלטון המשפט, אבל אין היא פוטרת את המערכת מן החובה לנהוג בהגינות, בענייניות ובשוויון. יישום פורמלי של כלל אינו מייתר את הצורך לבדוק שהכלל עצמו מיושם באופן עקבי ושאינו הופך למסלול עוקף של העדפה מוסדית. אין צורך לייחס לשופט כוונה מפלה כדי לבחון אם התוצאה יוצרת קושי. באותה מידה, אין הצדקה להסיק על העדפה פסולה רק מכך שהחלטה שיפוטית עוררה תחושה של אי-צדק. המשפט חייב להבחין בין שני הדברים.

בין משפט לרפואה: האחריות לדעת את גבולות הכוח

בשנים האחרונות בחרתי להרחיב את דרכי המקצועית ולפתוח גם בלימודי קדם-רפואה, לקראת לימודי רפואה. אני רואה קשר עמוק בין שני העולמות הללו. גם הרופא וגם המשפטן מחזיקים בידע מקצועי המקנה להם כוח משמעותי ביחס לאדם העומד מולם. שניהם נדרשים לקבל החלטות מורכבות, לעיתים בתנאי אי-ודאות. ושניהם חייבים לזכור כי מומחיות אינה מעניקה חסינות מפני טעות. ברפואה אנו מצפים מן הרופא לבחון את האדם שלפניו, ולא את מעמדו החברתי. לא את עיר מגוריו, לא את מבטאו ולא את מוצאו. אותה דרישה בדיוק צריכה לחול גם במשפט ובשירות הציבורי.

אדם שמגיע מעכו אינו צריך לעבור מבחן נוסף מפני שהוא מעכו. אדם שגדל במשפחה שמוצאה בברית המועצות לשעבר אינו צריך להוכיח שהוא ישראלי מספיק. אדם שמדבר במבטא שונה אינו ראוי לפחות כבוד, כשם שאדם שמדבר עברית מלוטשת אינו ראוי ליותר זכויות. זו איננה דרישה ליחס מועדף. זו דרישה לסילוקן של העדפות שלא אמורות להתקיים מלכתחילה.

המבחן הוא ביחס לאדם

אני מבין את דודי אמסלם משום שאני מכיר את התחושה של אדם המבקש להישמע מבלי שיבחנו תחילה אם הוא שייך למעגל החברתי הנכון. אני מבין את הצורך לדבר על מוקדי כוח, על שפה ממסדית ועל השאלה מי מרגיש בבית בתוך מוסדות המדינה ומי נדרש שוב ושוב להוכיח שמקומו שם. אבל ההבנה הזאת אינה פוטרת גם את אמסלם עצמו, או כל נבחר ציבור אחר, מחובת ההגינות, האחריות והדיוק. המאבק בגזענות חייב להיות אוניברסלי. מי שמבקש להגן על אזרח ממוצא מזרחי מפני אפליה חייב להגן באותה מידה על אזרח ממוצא אשכנזי, על עולה מברית המועצות לשעבר, על יוצא אתיופיה, על אזרח ערבי ועל כל אדם אחר.

אין מתקנים הדרה באמצעות יצירת הדרה חדשה. ואין מתקנים יחס מתנשא באמצעות החלפת הקבוצה שמותר להתנשא עליה. אני מבקש לראות מדינה שבה אדם נשפט לפי מעשיו, כישוריו, יושרו והאחריות שהוא נוטל על עצמו. מדינה שבה המוסדות אינם מחפשים את האדם המתאים לדימוי התרבותי שלהם, אלא בוחנים כל אדם על-פי אותן אמות מידה. מדינה שבה גם מי שגדל בתחושת זרות יכול להרשיע שהוא חלק בלתי נפרד ממנה, בלי לוותר על סיפור חייו.

כשאני חושב על עכו ועל קריית מוצקין, אני נזכר שהמרחק הגאוגרפי ביניהן קצר בהרבה מן המרחק החברתי שהרגשתי לפעמים כאשר אמרתי את שמותיהן. אינני מבקש שבית המשפט יתקן כל עוול חברתי. אינני מבקש שהממשלה תוכל לפעול ללא ביקורת. ואינני מבקש להחליף אליטה אחת באליטה אחרת. אני מבקש עיקרון פשוט בהרבה: שכל מוסד יכיר בגבולות כוחו, שכל אדם יזכה ליחס שווה ושאיש לא יידרש להתנצל על המקום שממנו בא. לא כל בעיה ציבורית היא בעיה משפטית. לא כל מחלוקת פוליטית צריכה להסתיים בפסק דין. ולא כל מי שמדבר בשם זכויות האדם רואה בהכרח את כל בני האדם באותה מידה.

בית משפט חזק, ממשלה אחראית וחברה שוויונית יכולים להתקיים יחד, ובלבד שכל אחד מהם יהיה מוכן לבחון גם את עצמו. בסופו של דבר, כוחה של מדינה אינו נמדד רק בטיב חוקיה או במעמד מוסדותיה, אלא גם באופן שבו היא מתייחסת לאדם שאינו דומה למי שמחזיק בסמכות. זוהי בעיניי המשמעות העמוקה של ריסון, של מקצועיות ושל שוויון. וזה, מבחינתי, לבו של פורמט לנדוי.