על נאום ה'אחדות' על-פי בנימין נתניהו

לאיזה שפל אפשר להגיע? נתניהו יכול היה להתבונן בטראמפ לאחר שהבין שהפסיד, ולנהוג כמותו, אבל להגיע לרמה כל כך נמוכה? מה הוא חושב – שאזרחי ישראל מטומטמים, שהם לא מבינים מה קורה כאן? שאין שום גבול שאסור לחצות אותו? ברור שהוא לא עומד מאחורי הטקסט העלוב שהקריא, הוא לא כתב אותו, אלא לכאורה עלוב/ה נפש אחר/ת כתבו זאת, והוא בסך-הכל משתמש בו כדובר.

"שבוע טוב לכם, אחיי ואחיותיי אזרחי ישראל", פתח נתניהו את נאומו במוצאי שבת. לרגע קט אפשר היה להרצין את הפנים ולשאול: מה הוא הולך לומר? אולי כמה מילות פרידה. אולי פרגון למנצחים. לומר: הנה, חשבתי, הבנתי וקיבלתי. ובזאת לסיים את הקדנציה הארוכה ביותר של ראש ממשלה. אבל לא. הוא החליט להשפיל את עצמו עד עפר. להתבכיין מול פני האומה. להאשים את כולם חוץ ממנו. רק בהמשך ניתן היה להבין שנתניהו הבין את המעמד, אבל לא את מה שצריך היה לקרות. הבחירות הסתיימו, הציבור אמר את דברו, ואולי סוף-סוף הגיעה השעה להניח את החרבות, להפסיק את ההסתה ולהתחיל לאחות את הקרעים.

אלא שכעבור כמה שניות התברר שהאחים והאחיות הוזמנו למפגש משפחתי מסוג מיוחד. כזה שבו אבי המשפחה מודיע שאם לא יישאר לשבת בראש השולחן, הבית כולו יעלה באש, ויתרה מזו – יושבי השולחן, כהמטאפורה לכלל אזרחי ישראל, יישרפו באש. בנאומו קרא נתניהו לאחדות. לא סתם אחדות, אלא אחדות לאומית – צו השעה, צו הקיום. אלא שלדבריו, אם תקום ממשלה אחרת, ממשלה שאינה מתיישבת עם תפיסתו הפוליטית, מדינת ישראל פשוט לא תשרוד. איזו הצעה נהדרת לאחדות: הצטרפו אליי, או שתישאו באחריות לחורבן הבית השלישי. כן, אני – או חורבן.

צריך להודות שיש משהו כמעט גאוני במבנה הנאום. מתחילים באהבת אחים, עוברים דרך האיסלאם הקיצוני, חמאס, אירן, מחבלי הנוח'בה, האש ברחובות פריז ובריסל, ומסיימים שוב באהבת אחים. ממש מסלול משפחתי, רק שבמקום ארוחת ערב מקבלים תפריט טעימות של אפוקליפסה. אבל מאחורי הטקסט האירוני מסתתר עניין חמור בהרבה. הבחירות התקיימו. אזרחי ישראל הצביעו. בתום ההתייעצויות בבית הנשיא המליצו סיעות המייצגות 67 חברי כנסת על גדי איזנקוט, לעומת 46 שהמליצו על נתניהו. אין בכך עדיין הבטחה שתקום ממשלה יציבה, אבל זו בהחלט תמונה פוליטית ברורה למדי.

ומה עושה ראש ממשלה שהגיע זמנו לפנות את מקומו? במקום לברך את יריבו, להבטיח אופוזיציה אחראית, ואולי אפילו להציע שיתוף פעולה בנושאים קיומיים, הוא מודיע שעצם הקמתה של ממשלה חלופית היא סכנה להמשך קיומה של המדינה. כמובן, מותר לנתניהו להתנגד לממשלה שתישען על המפלגות הערביות. מותר לו לחלוק על עמדותיהן, על תפיסתן הביטחונית ועל דרישותיהן המדיניות. אלה נושאים ראויים לדיון ציבורי רציני. אבל המרחק בין ביקורת פוליטית לגיטימית לבין ההכרזה שממשלה כזאת תביא להתפרקות ישראל, ואולי להשמדתה, הוא מרחק עצום.

איזו זכות עומדת לפניו להעמיד שאלה כמו: האם דמוקרטיה יכולה להתקיים כאשר אחד הצדדים מודיע שהחלפתו בשלטון היא סכנה קיומית? שהרי אם המדינה לא תשרוד בלעדיו, הבחירות הופכות למטרד טכני. אפשר לקיים אותן, אפשר לספור קולות, אפשר אפילו לפרסם את התוצאות. אבל אסור, חלילה, להסיק מהן מסקנות. סוג של "סתאאאם", כמו שהילדים אומרים. פתאום נתניהו מבקש אחדות. אלא שאחדות איננה מצב שבו כל מי שחושב אחרת מצטרף אליך כדי להציל את המדינה מפני עצמו. אחדות מחייבת גם את היכולת להכיר בכך שאדם אחר, מפלגה אחרת ואפילו ממשלה אחרת, יכולים להיות לגיטימיים.

אפשר לחשוב שאיזנקוט טועה. אפשר לחשוש מקואליציה הנשענת על מפלגות בעלות השקפות שונות מאוד. אפשר לדרוש הסכמים ברורים בנושאי ביטחון, מדיניות וזהות לאומית. כל אלה הם חלק מהמשחק הדמוקרטי. אבל כאשר מחלוקת פוליטית הופכת בנאומו של ראש ממשלה למלחמת הישרדות של המדינה, אנחנו כבר נמצאים במקום אחר לגמרי. וזהו המקום שמפחיד אותי. לא משום שאני יודע מה תעשה הממשלה הבאה – ממש אינני יודע. אולי תצליח, אולי תיכשל, ואולי תתפרק מהר מכפי שנבנתה. אלא משום שהאיש העומד בראש הממשלה היוצאת מציג את עצם האפשרות להחליף אותו כאסון לאומי.

בקרוב מאוד הנשיא הרצוג מטיל את המנדט להרכבת הממשלה. כדאי להזכיר שמנדט איננו רימון יד. הנשיא אמור להטיל אותו על חבר כנסת, לא על אזרחי ישראל. הרי בסופו של דבר, מדינה איננה רכושו של ראש ממשלה, גם אם הוא משוכנע שהוא מכיר אותה טוב מכולם, הנהיג אותה שנים רבות והציל אותה מסכנות רבות. מדינה דמוקרטית צריכה לדעת להחליף מנהיגים; בעיקר היא צריכה מנהיגים המסוגלים לומר לאזרחיה שגם אם הפסידו בבחירות, המדינה לא הפסידה. אפשר בהחלט לקרוא לאחדות. למעשה, אחרי השנים שעברנו, אין צורך גדול ממנה. אבל האחדות הראשונה שדרושה לנו היא הסכמה פשוטה אחת: מדינת ישראל תוכל להמשיך להתקיים גם כאשר בנימין נתניהו לא יהיה ראש הממשלה. וזה אינו פלא – נכון להיום זו המציאות.

ואם אפילו את המשפט הזה איננו מסוגלים לומר בקול רם, הרי שהבעיה שלנו גדולה בהרבה מן השאלה מי יקבל מחר את המנדט. ייתכן שהגיע הזמן להפסיק להטיל אימה על הציבור, ולהתחיל להתרגל לרעיון הדמוקרטי המוזר הזה: לפעמים גם אחרים יכולים לנצח. נתניהו צריך לצאת מהתמונה הזו ולהתייצב ישירות במספר מקומות: דירותיו למנוחה, בית המשפט, ועדת החקירה הממלכתית בעניין הצוללות, וועדת החקירה הממלכתית בעניין 7 באוקטובר. הפעם באמת מדובר ב-full-time job. נכון להערב, לאחר שנודע שאיזנקוט מונה על-ידי הנשיא לעמוד בראשות הממשלה, נראה שנתניהו עומד בפני אתגרים לא קטנים, והממלכה ממתינה במתח רב לשמוע מה יעלה בגורלם. נראה שעומד להיות מעניין.