מפץ השירה של אורית סרן מתפרק בעוצמה

שיריה של אורית סרן מציירים, בעיניי, עולם נפשי המצוי במשבר, אך גם עולם שבו השירה נעשית למקום שבו אפשר לתת למשבר קול וצורה. היא עברה משבר קשה, אך כדרך תורתו של פרויד, המשבר הניב סובלימציה יצירתית והפך לתחנת כוח של מפץ שירה. זוהי שירה חשופה, שאינה מבקשת לייפות את הכאב או להציע לו נחמה מהירה. היא נוגעת במקומות שבהם מתערערים הביטחון הקיומי, האמונה, האימהוּת והיכולת לקיים קשר עם הזולת.

מעניין במיוחד לקרוא שני שירים מן הקובץ זה לצד זה: ב"מתפרקת" מתרחש שבר פנימי, כמעט קוסמי, ואילו ב"שתיקה" השבר מתגלה דרך היעדרן של המילים. בשניהם, מה שאינו נאמר במפורש נוכח בעוצמה רבה. בעקבות המשבר, ההתפרקות היא טוטאלית, אך מניבה רסיסי שירה שהם פנינים.

1. שירה של התפרקות: כשהשבר נעשה לשפה

בשיר "מתפרקת" בולטת החזרה על המילה "מתפרק", על הטיותיה השונות. החזרה אינה רק אמצעי סגנוני; היא ממחישה את התהליך הנפשי עצמו. המילה חוזרת שוב ושוב, כמו פעימה שאינה מצליחה להירגע, וככל שהיא חוזרת, תחושת ההתפרקות מתרחבת: מן הדוברת אל אמונותיה, אל תפילותיה, אל ביתה ולבסוף אל אלוהים. הפתיחה, "הַכֹּל מִתְפָּרֵק בִּי", מציבה פרדוקס רב עוצמה. לא רק שהעולם מתפרק, אלא שהכול מתפרק בתוך הדוברת. היא נעשית לזירה שבה מתרחש האסון, למקום שבו המציאות החיצונית והחוויה הפנימית חדלות להיות נפרדות.

אישה עקודה

הביטוי "אִשָּׁה עֲקוּדָה" מעורר את סיפור העקדה המקראי, אך גם הופך אותו לחוויה נשית ואישית. האישה היא מי שכבולה למצב בלתי נסבל, ואפשר לשמוע בביטוי גם הד למצוקה של אם הנושאת אשמה. בהמשך, המילים "אִשָּׁה, אִמָּא אֲשֵׁמָה" מעמיקות את המתח: הזהות הנשית והאימהית כרוכה בתחושת אשמה, אך השיר אינו מסביר את מקורה. דווקא העמימות מאפשרת לקורא לחוש את כובדה.

לצד הארמז המקראי של העקדה מופיעה לשון של אלימות גופנית: "מַהֲלֻמָּה אַחַת לְמַעְלָה, וְשֶׁבַע לְמַטָּה". יש כאן תחושה של חוסר מידתיות, של מכות שאינן פוסקות, של מציאות שבה אין לדוברת שליטה על עוצמת הפגיעה או על כיוונה. השיר אינו מפרט מהו האירוע שהוליד את הכאב, ולכן הוא אינו מצטמצם לסיפור מסוים; הוא מתמקד בתוצאותיו בנפש. הנפש נשברת, הנפש מתפרקת.

אחד הרגעים המעניינים הוא המעבר מן האישי אל האמוני:

המזוזות, המסמלות את קדושת הבית ואת ההגנה עליו, נעשות כאן לדימוי של פצע מדמם. זהו היפוך חריף: דווקא הסמלים שאמורים להעניק ביטחון אינם מסוגלים עוד להגן. הבית עצמו, כמקום של שייכות ומחסה, נעשה חלק מן השבר. גם המזוזות הן חלק מן ההתפרקות. ואז מגיע השיא:

זהו רגע נועז מבחינה תיאולוגית ופואטית. לא רק האמונה באלוהים מתערערת; גם דמותו של אלוהים עצמה נעשית נתונה להתפרקות. אפשר לקרוא את הביטוי כערעור על האפשרות למצוא סמכות עליונה שתאסוף את השברים, ואפשר לקרוא אותו גם כפעולה של השירה עצמה: השיר מפרק את המושגים המוכרים כדי לחשוף את האמת הרגשית שמתחתיהם. ברגע שהכול מתפרק, גם ההשגחה העליונה שאמורה למנוע את ההתפרקות - גם היא מתפרקת. יש כאן גם פרדוקס מרתק: השיר מפרק הכל שברים שברים, אבל עצם כתיבתו מעניקה להתפרקות מבנה, קצב וצורה. השירה אינה מרפאת בהכרח את השבר, אך היא הופכת אותו לדבר שאפשר להתבונן בו ולשמוע אותו. הכאוס מקבל צורה, השברים מקבלים שלמות משל עצמם.

2. "שתיקה": השירה של מה שאינו נאמר

אם "מתפרקת" הוא שיר של הצפה, הרי "שתיקה" הוא שיר של הדהוד. הוא קצר, מרוכז ומאופק יותר, אך דווקא האיפוק מעניק לו את כוחו. השיר נפתח בשני משפטים פשוטים:

המעבר מן הלילה אל הבוקר עשוי להיראות תחילה כתיאור של סערה ממשית, אך במהרה מתברר כי הנוף החיצוני הוא גם נוף נפשי. התריסים שנעקרו חושפים את הבית, כשם שהסערה חושפת את הדוברת. התריסים הם מעין גבול בין הפנים לחוץ, בין המוגן לחשוף; עקירתם מסמלת אובדן של הגנה ושל פרטיות. גם בשיר זה, האדם נותר ללא הגנות. מכאן עוברת הדוברת אל הלב:

הצירוף "נחשף ונכלם" טעון במיוחד. החשיפה אינה מביאה בהכרח להקלה או לשחרור; היא מלווה בבושה. הלב אינו רק פגיע, אלא גם מתבייש בפגיעותו. אפשר לשמוע כאן קול של מי שנאלצה להיחשף, או של מי שחשיפתה לא זכתה למענה המצופה. המשבר גרם לה לחשיפה, אך גם לכלימה. בהמשך מופיעות "מִלִּים חֲזָקוֹת בַּחֲדָרִים". זהו דימוי מסקרן, משום שהמילים אינן נאמרות על-ידי דמות מסוימת ואינן מקבלות תוכן מפורש. הן נמצאות בחדרים, כמעט כחפצים או ככוחות עצמאיים. המילים החזקות ממלאות את החלל, אך איננו יודעים אם הן מילים של תוכחה, של כעס, של פגיעה או של אמת קשה. העמימות הזאת משאירה את הקורא בתוך האווירה הרגשית בלי לספק לו הסבר חד-משמעי. במצב של התפרקות הדברים, גם מילים חזקות מתפרקות בחדרים. ואז מגיע הסיום: