"תערוכה בשיחים" בגני הנדיב בזכרון יעקב

בתוך סביבה פסטורלית זו הוצבו שישה פסלים. המקומות שנבחרו להצבתם הם דווקא מקומות צדדיים, בין שיחים וצמחים נמוכים. המתבוננים הופכים להיות פעילים בעצמם בכך שהם מחפשים את הפסלים, מגלים אותם ומתווים בעצמם את הדרך שבה הם הולכים. אין סדר או היררכיה, אלא מסע גילוי עצמי. הפסלים הופכים לחלק מהטבע המשתנה בהתאם לשעה, לתאורה ולתנאי מזג האוויר. הם עומדים בפני עצמם, אך מבטי המתבוננים יוצרים קשר הן עם הפסלים האחרים, הן עם הסביבה הקרובה שבה הם ניצבים והן עם האזור כולו (כולל מבט אל הים באזורים מסוימים).

מבין היוצרים: דב פייגין ז"ל, "לזכר הילדים" – הפסל מתאר ילדה מאכילה איילת. שפת הגוף שלה מעידה על אמון הדדי, קרבה וחיבה. פסל הברונזה עם הפטינה הירקרקה, שהושאל לתערוכה ע"י קיבוץ אפיקים, ניצב במיפתח בין השיחים, במקום שבו ניתן לראות ממרחק את הים. למראה הפסל אי-אפשר שלא להבחין בדמיון בינו לבין פסלים עתיקים המציגים את דיאנה (ארטמיס) אלת הציד.

האידיליה של מפגש של בת אנוש עם חיה חופשייה מהטבע שבאה מרצונה לאכול מידה, מתפוגגת למשמע הסיבה שבגללה יצר אותו. בתקופה שבה הוא נוצר, 1944–1945, השתוללה מגפת הפוליו וילדים רבים נפטרו מהמחלה, ביניהם ילדים מקיבוץ אפיקים שבו גר, והפסל נוצר לזכר ילדי הקיבוץ שנספו בפוליו.

בהמשך הליכה בשביל ימינה נגלה פסל גדל-ממדים "מחסה", שנוצר ע"י האמן והמורה יעקב דורצ'ין, זוכה פרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית בשנת 2011. דורצ'ין יוצר בעיקר יצירות תלת-ממדיות מונומנטליות ממתכות שונות מן המוכן. הפסל שנוצר בשנת 2020 עשוי מפלדה ומידותיו: גובה כמטר וקוטר 4 מטרים.

הטקסטורה שלו נראית כחומר אורגני ומתכתבת עם המרקם של גזעי העצים שמסביבו. צורת הנחתו האלכסונית יוצרת מעין מחסה. השם מדגיש את הצורך למצוא מחסה גם בעיתות שלום ובטח בימי מלחמה. כמו-כן הוא מתייחס לסביבה הקרובה על חוף הים למרגלות גני הנדיב, שם נמצא אזור המערות העתיקות ששימשו מחסה לתושבים הקדומים באזור.

פסלו של משה רואס "מרום" מבוסס על יציקה חוזרת ממתכת של שדרת עלה דקל. הוא מורכב מענפי מתכת עירומים המאוגדים יחד ומתנשאים אל על ומצטיירים על-רקע הגזעים והענפים של העצים. השילוב ביניהם מזכיר תנועת ריקוד, מעין "פירואט" של הטבע. התנועה המתנשאת למעלה מצטיירת כרישום על-רקע ענפי העצים.

באזור המרכזי של הפסלים, בין שיחים וסמוך לגזעי עצים, נמצא "דרך מאובן" של עדן בנט משנת 2026. במרכזו של הפסל שנראה כמאובן גדול, מוטבעות עקבות של צמיג של אופנוע. הן יכולות גם להיראות כחוט שדרה של מאובן קדום. הטבעת עקבות של צמיג יכולה להתקבל גם במשמעות של הטבעת עקבות האדם בטבע, או כסימן של תנועה מכנית אנושית ארעית ואירוע חולף. בנט לקחה את הטביעה הארעית והפכה אותה לאובייקט פיסולי מונומנטלי המזכיר מאובן קדום.

שני פסלים קטני ממדים שנעשו על-ידי הפסל זוהר גוטסמן ניצבים בלב ערוגות של פרחים סגולים. הפסל הלבן הקטן "טיכה פורטונה של החורבות" – האמן שמתעניין בארכיאולוגיה ואמנות עתיקה מציג פסלון קטן-ממדים בו נצפית אישה ישובה בין עיי חורבות. היצירה מחברת בין המיתולוגיה הקלאסית למציאות העכשווית: הקשר בין הזמנים, הנהי על העבר, ומעוררת מחשבות על משמעות הזמן וחשיבות החפצים והדברים שאינם. המשמעות נעוצה במתח בין המזל, החוסן והשגשוג כדי לשקף את ההיסטוריה והתרבות האנושית.

טיכה – שמה של אלת המזל אצל היוונים הקדומים, או פורטונה – שמה אצל הרומאים, מופיעה עם סמלים המזוהים עימה: כדור העולם, ומשוט המייצג את ניווט גורל האנושות – סמלים המייצגים יציבות המנוגדת לחורבות עליהן היא יושבת. האלה שאחראית על שגשוג והצלחה נכשלה בתפקידה ויושבת על עיי חורבות.

הפסל הנוסף של זוהר גוטסמן המוצג במקום הוא פסלון מורכב בשם "השליט הקטן" צבוע זהב, בדמות רמה רכובה על סוס. הממדים הקטנים והדגשת היוקרה על-ידי הצביעה בזהב יוצרים הגחכה ומדגישים את נושא החשיבות שאנו מייחסים לדמויות נבחרים, או לאלה שבחרו את עצמם.

תכנון גני הנדיב החל בשנת 1933, הקמתם החלה בשנת 1938 והם נפתחו רשמית לקהל הרחב באפריל 1954, עם הבאתם של הברון אדמונד דה רוטשילד ורעייתו אדלייד לקבורה מחדש במקום. בשנת 1959 הוקמה חברת "גני רמת הנדיב בע"מ" לניהול האתר.

במקום נערכת סדרת מפגשים עם אנשי תרבות מובילים בתחומם. המפגשים כוללים הליכה קלה ושיחה פתוחה על נושאים של טבע ותרבות מזווית אישית. תאריכי הסיורים הם: 24.9 דניאלה ספקטור, 23.10 יעקב דורצ'ין, 16.11 מו קדישזון, 18.12 זהר שרון, 19.2 אגי משעולי, 15.3 פרופ' עידו ברונו.

הגנים והתערוכה "אמנות בשיחים" פתוחים לקהל הרחב כל יום. שעות הפתיחה הן: בימים א' ו-ד' 16:00-8:00; בימים ב', ג', ה' שעות 8:00 עד השקיעה; שישי וערבי חגים 16:00-8:00; שבת וחג 8:00 עד השקיעה.