לחבק את השקט

צריך לחבק את היום הזה בשתי ידיים, כי זה יום שלא קורה בו כלום. יום שבו המשא-ומתן הקואליציוני יימשך, אבל זה יהיה בשקט. באולפנים יחפשו בכוח להמציא איזו דרמה, כי דרמה זה כותרות, וכותרות זה בהלה, ובהלה מוכרת פרסומות. ועוד יש אולפן פתוח עם פאנל חשוב בעיני עצמו אבל אין בו כבר שום טעם - האמת שאין בו שום טעם כבר מזמן, אבל גם זה נראה דרמטי, ומזמינים מומחים שאף פעם לא יודעים כלום על שום דבר שעליו הם כמובן מדברים בידענות, ולכן מזמינים אותם שוב לדבר על נושאים שבהם אינם מבינים.

מי שהיה בחו"ל בארבע השנים האחרונות זוכר את ההשתאות מזה שלא קורה שום דבר, מזה שאנשים פשוט הולכים לעבודה וחוזרים ממנה וחייהם שגרה, וזה שיש שם כנראה ממשלה מתבטא ברכבות שמגיעות כסדרן ובפארקים שמישהו מנקה אותם - לא בשחיתות והסתה ובריונות והשנאה שאחריהן, כמובן, תוך כדיהן, קוראים ל"אחדות", בנאום שנפתח ב"אחיי ואחיותיי אזרחי ישראל", ומייד, במשפט השני, עובר להסתה נגד ערבים, אזרחי ישראל גם הם.

מפני שלא אחדות מזויפת צריך כאן, אלא היפרדות - משלטון שאינו דואג לאזרחים, לנו, אלא לעצמו; משר שמנצל את דמדומי השלטון כדי לקחת את לשכתו למסע תענוגות בקנקון; מכנסת שהפכה לביב שופכין של צרחות וגסות רוח וגזענות. מגיע לנו יום אחד של שקט, ושאחריו, הלוואי, תוקם ממשלה ותושבע כנסת ויתחיל תיקון.