חרפת הבושה

מודה ומתוודה: אני בוש ונכלם (ולא יודע לאן להוליך את החרפה) בכל פעם כשעל המרקע מוצג תשדיר השירות - שירות למה, בעצם? - שבו מתווכחים גבר ואישה צעירים, הוא במדים, מן הסתם שב לחופשה קצרה מהמילואים, בעודם נוסעים במכוניתם אל נקודת חלוקה של מצרכי מזון. יכול להיות שהם איבדו את הבושה. יכול להיות שהבושה נבזזה מהם. יכול להיות שאין להם במה להתבייש ובכל זאת - לא נעים. גם בהיעדר בושה יש כאן חרפה.

הם מתווכחים מי מהם פחות מתבייש לצאת ולהיחשף - בעל כורחו - כדי להגיע אל עמדת החלוקה. היא נחושה ממנו. היא לא תוותר. בסוף הוא מוותר. ויוצא. ובא עם שקית ביד. הוא עשה זאת. הוא הצליח לצלוח את מחסום הבושה ולהסירו. רגע אחד של מבוכה, של אי-נעימות, של בושה.

זה לא בדיוק תשדיר שירות, כי איזה שירות ניתן כאן? חמלה? רחמים? שירות של גוף עם לב חם, חמלה והכלה, אולי רגע או קצת יותר, מנקודת הזמן במקום שבו מצבם של זוגות רבים, שבהם אחד מבני הזוג או שניהם משרתים במילואים בעוד נכרת מטה לחמם, נסדקת הזוגיות, מתמלאת סאת הזעם על תחושת ניצול מקוממת, קולע אותם אל קו הגבול הדק החוצץ, מפריד ו/או מחבר - בין חמלה לרחמים.

היזקקותם הנואשת, המעליבה והמשפילה, של זוגות אשר המלחמה הבלתי נגמרת פוגעת בכל היבט של חייהם הפרטיים, הזוגיים, המשפחתיים, למזון (אוכל!!!) היא אחת העדויות המצמררות ביותר ותשובה לשאלה שבסופה, צמודים ומשיקים זה לזה, שני סימנים - שאלה וקריאה: לאן הגענו?! תחושת הבושה שתוקפת את הזוג הצעיר, כאשר בלית ברירה הם הגיעו למצב שבו מאבדים את הבושה או שוברים את המחסום שלה, מוחלים על הכבוד הנרמס ומקללים בלב את מי שקלע אותם למצב נואש זה - היא היא החרפה הגדולה של המדינה כולה.