היד הנעלמה של ההיסטוריה

"וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ, מַחֲרִישׁ"

יש מילה אחת בפרשת חיי שרה ששובה את עיניי תמיד: משתאה. אליעזר עבד אברהם אינו מופתע. הוא רואה בדיוק את מה שידע שיקרה - את ההבטחה שמתגשמת לנגד עיניו. ובכל זאת, כשהדברים מתממשים במציאות, הוא עומד נפעם ונרעש. הוא משתאה. אי-אפשר שלא להרגיש כך גם היום, מול גלגלי ההיסטוריה שמניעה יד נעלמה.

השבוע ישבתי בתל השומר ושוחחתי בידידות עם אלמנתו של עיתונאי בכיר - מהברנז'ה המובהקת של השמאל. היא סיפרה לי כיצד הוריה, קומוניסטים אדוקים שנמלטו מאירופה, עלו בסופו של דבר ארצה. אמרתי לה: תראי מה קורה פה. איזו יד נעלמה קיבצה לכאן לפני 77 שנים קומוניסטים אתאיסטים מצד אחד, ויהודים מתימן עם ספרי תורה עתיקים מצד שני? קצוות מנוגדים שכולם נשאבים לאותה חלקת אלוהים ומקימים מדינה פורחת. הנביאים דיברו על כך במפורש - ועדיין, לראות את זה קורה כאן ועכשיו זו השתאות עצומה.

אותה יד מכוונת מנערת כעת את העולם כולו. האנטישמיות הגואה שמטלטלת את התפוצות, והמערכות הפוליטיות במערב שמתפרקות ומאבדות יציבות - הכל נסדק כדי שנבין שאי אפשר עוד להישען על מבנים רעועים של יציר כפינו. ומה התורה מלמדת אותנו לעשות מול האויב והערעור על ריבונותנו? התשובה מופיעה כבר אצל אברהם אבינו. כשהוא מבטיח את ירושת הארץ ליצחק, הוא אינו מהסס: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים... נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת, וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ... קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם".

הוא מעודד הגירה. בטוב ובממון, אך בהכרעה חדה וברורה לגבי השאלה מי בעל הבית ומי יורש את הארץ. זהו בדיוק הפתרון: מול אויב תוקפני - הכרעה, כיבוש והתיישבות; ומול אוכלוסיית אויב - עידוד הגירה מסודר. כולנו ניצבים על במה היסטורית שמנוהלת מאחורי הקלעים. החובה שלנו היא לפעול בעוצמה ובאמונה, ולהמשיך להשתאות מול הנס הגדול של שיבת ציון.