בחירות האמצע בארה"ב: ישראל ללא משענת אמריקנית

בעקבות ניצחון הדמוקרטים בשני בתי הקונגרס בבחירות האמצע, ייחס סגן הנשיא ואנס את ההפסד בעיקר למלחמה באירן. לדבריו, הרפובליקנים יוכלו להשיב אליהם את הבוחרים שנטשו אותם באמצעות סיום המלחמה, טיפול ביוקר המחיה, העמדת האינטרסים של אמריקה בראש סדר העדיפות ושינוי היחסים בין ארה"ב לישראל. הנשיא טראמפ הגדיר את הניתוח הזה כ"נכון במידה רבה".

ישראל כבר אינה רק סוגיה במחלוקת מפלגתית בוושינגטון, אלא נראה שהפכה לנטל אלקטורלי עבור שתי המפלגות. אין מעצמה או קואליציה אחרת שתוכל להחליף את מה שוושינגטון מעניקה לישראל. ללא גיבוי אמריקני מלא, דוקטרינת ביטחון יוזמת עלולה להוביל למלחמת התשה מתמשכת, לבידוד בינלאומי ולמחסור בתחמושת ובכוח אדם.

אנחנו מאזכרים מחדש מסמך שפרסמנו ביולי כיצד ייראה הביטחון הלאומי של ישראל ללא משענת אמריקנית, ובו טענו כי תפיסת הביטחון של ישראל צריכה לעבור ריענון, שכן ישראל צריכה להיערך כבר עכשיו לעתיד קרוב שבו ארצות הברית לא תהיה עוד בעלת בריתה המיוחדת. על ישראל גם להפסיק להתייחס למעמדה הבינלאומי כאל בעיית הסברה. כפי שסיכמנו אז: "מדינה אחראית אינה שואלת כיצד לשמר את הסדר הישן, אלא כיצד להבטיח את ביטחונה כאשר הסדר הזה משתנה." תוצאות בחירות האמצע הופכות את השאלה הזאת לדחופה עוד יותר.

הבחירות בישראל: לאן הולכים מכאן?

הבחירות בישראל נתפסו כרגע גורלי של הכרעה היסטורית על עתידה של המדינה. נדמה היה כי השאלה המרכזית אינה רק מי ירכיב את הממשלה הבאה, אלא לאן מועדות פניה של ישראל. דווקא משום כך, יש אירוניה בכך שתוצאות הבחירות הותירו את ישראל במצב של אי-ודאות פוליטית עמוקה: רוב הציבור הישראלי הצביע נגד נתניהו (67 מול 53), הרוב היהודי תומך בנתניהו (53 מול 48), ובה בעת יש רוב ציוני נגד נתניהו, ללא החרדים (48 מול 40). נראה כי בפני המערכת הפוליטית עומדות שלוש אפשרויות:

ממשלת אחדות ציונית;
ממשלת גוש השינוי בתמיכת המפלגות הערביות;
בחירות נוספות.

בחירות נוספות יהיו הרסניות, אך סיכויי המימוש של שתי האפשרויות הראשונות נראים קלושים. במסמך המדיניות שפרסמנו, "חוסן לאומי בימי קיטוב", טענו כי המפתח ליציאה מהמבוי הסתום טמון בהבחנה בין שני רעיונות - ציונות וממלכתיות. הציונות היא מחויבות לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והיא מקור הנכונות לשאת בנטל הביטחוני והכלכלי. הממלכתיות היא אתוס אזרחי של אחריות משותפת למדינה, למוסדותיה ולכלל אזרחיה. הציונות יכולה לשמש בסיס לממשלת אחדות; הממלכתיות היא העיקרון שיאפשר לה להיפתח לשותפות אזרחית רחבה יותר.

ממשלת אחדות שתתבסס על נתניהו, איזנקוט ובנט תוכל להתמודד עם סוגיות חלוקת הנטל והשיקום הכלכלי. אולם שלוש המפלגות מחזיקות יחד ב-60 מנדטים בלבד - מנדט אחד פחות מהדרוש להקמת ממשלה. כל מועמדת טבעית לתפקיד "המפלגה הרביעית" מביאה עמה דרישות משמעותיות או מטען פוליטי כבד שהופך את ההסתברות לממשלת אחדות לנמוכה עוד יותר.

שיעור ההצבעה החריג בחברה הערבית מחייב בחינה מחדש של "מודל רע"ם". יו"ר רע"ם, מנסור עבאס, מציב לא רק חלופה לגישה הלעומתית של המפלגות הערביות האחרות, אלא גם חלופה למודל החרדי: תקציבים בתמורה להשתלבות, במקום תקציבים המאפשרים היבדלות. מעניין לציין כי הסימולטור הממלכתי שלנו מדרג את רע"ם כממלכתית יותר מהמפלגות החרדיות. הצגנו את הטיעון הזה כבר בפברואר, במאמר "המודל של מנסור עבאס: טוב יותר מהמודל החרדי".

כל אחת מהאפשרויות הללו אינה סבירה בפני עצמה, אך ייתכן שדווקא השילוב ביניהן יאפשר מוצא. ממשלת אחדות רחבה לא תהיה תלויה ברע"ם, ולכן תוכל לספק את הלגיטימציה הפוליטית הדרושה לצירופה. מנגד, פתיחת הדלת לשותפות ערבית תאפשר להתיר את הפלונטר של המפלגה הרביעית ולשחרר את הקואליציה מתלות בשותפות סקטוריאליות. המסמך מופץ כעת בקרב מקבלי החלטות.