קריאה לאיזנקוט ולנתניהו

אדם נכנס למוסך עם מכונית ישנה שכבר שנים אינה מצליחה לנסוע כמו שצריך. המכונאי בודק אותה, מניע, מקשיב למנוע ואומר: "אדוני, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שאפשר להמשיך לנסות לתקן אותה. החדשות הרעות הן שכבר מזמן היה צריך להחליף אותה". שואל הנהג: "אבל אולי נחליף רק את הנהג?" משיב המכונאי: "אפשר, אבל גם הנהג החדש ייתקע באותו מקום". נדמה שזה בדיוק מצבה של הדמוקרטיה הישראלית. אנחנו מחליפים נהגים, מחליפים ממשלות, מחליפים שרים, עורכים בחירות חוזרות, אבל ממשיכים לנסוע באותה מכונית פוליטית מקולקלת. ואחרי כל מערכת בחירות אנחנו מגלים מחדש שהבעיה אינה רק מי יושב מאחורי ההגה, אלא גם השיטה שמאפשרת למפלגות קטנות להחזיק את ההגה יחד עם הנהג ולדרוש את המפתחות.

הבחירות האחרונות הוכיחו שוב שהמכונית ששמה "שיטת הבחירות בישראל" כבר לא נוסעת והחלפת הנהג לא תעזור. הנשיא נתן את המנדט לאיזנקוט לנסות לנהוג במכונית הישנה. עד מהרה יתברר שוב שהמכונית הישנה לא נוסעת וזהות הנהג לא מקדמת את נסיעתה. חבירתו של איזנקוט לנתניהו יכולה להיות הזדמנות היסטורית להחלפת המכונית. זו עשויה להיות הזדמנות היסטורית לתקן את הדבר מן היסוד. לא עוד ניסיון להרכיב ממשלה באמצעות משא-ומתן אינסופי עם מפלגות שכל אחת מהן מגיעה עם רשימת דרישות מגזריות, אלא שינוי שיטת הממשל והבחירות. השינוי יהיה כך שהאינטרס הלאומי יקבל עדיפות על פני סחטנות קואליציונית. אם כדי להקים ממשלה של 61 חברי כנסת איזנקוט יזדקק לתמיכת המפלגות החרדיות, מה תהיה הנדוניה שיידרש להעניק להן? פטור מגיוס? הנדוניה הזאת אינה שלו. בג"ץ כבר קבע שאין למדינה סמכות להעניק פטור גורף לתלמידי ישיבות. הסכם קואליציוני אינו מבטל את החוק. גם הכנסת אינה יכולה להניח שכל חוק שתעביר יהיה חסין מביקורת שיפוטית. צריך להיות ישרים ולהודות שלמעשה לא קיים חוק שוויוני אמיתי שיעמוד בדרישותיהם של החרדים. אין חיה כזו.

מה באשר לאפשרות של ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות? גם כאן אין פתרון קסם. המלחמה בעזה ובאירן לא תמה. הסכסוך הישראלי-ערבי עדיין לא הגיע לפתרון ואזרחיה הערבים של מדינת ישראל חצויים בזהותם במקרה הטוב. אכן, אזרחי ישראל הערבים הם חלק בלתי נפרד מהמדינה, הם זכאים לייצוג פוליטי מלא ולשוויון זכויות, ושיתוף פעולה עמם בנושאים אזרחיים הוא לא רק אפשרי אלא גם רצוי. אולם חלק מהמפלגות הערביות מתמודדות עם מתח פוליטי עמוק בין השתלבות בקואליציה ישראלית לבין הזדהות עם המאבק הלאומי הפלשתיני. לא ניתן לעקור מהם את השתייכותם הלאומית לפלשתינים. הם אחים המאמינים בכיבוש הישראלי. אחד בנצרת והשני בעזה. אי-אפשר להתעלם מהמתח הזה או לצפות שהשותפות הקואליציונית תעלים אותו. אין בכך כדי לפסול שותפות עם אזרחים ערבים, אלא כדי להבין מדוע בניית ממשלה יציבה על בסיס כזה אינה מובנת מאליה.

שיטות ממשל אחרות

הנה התוצאה: החרדים מבקשים נדוניה של פטור מגיוס, חלק מהשותפים הערבים ניצבים בפני מגבלות פוליטיות ולאומיות, וכל מפלגה קטנה יודעת שבלעדיה אין 61. כך, במקום שהממשלה תנהל את המדינה, המדינה מנהלת משא-ומתן עם המפלגות שמחזיקות אותה בת ערובה. הפתרון אינו הדרת החרדים או האזרחים הערבים, וגם לא מחיקת הקבוצות הקטנות מהכנסת. הפתרון הוא שינוי כללי המשחק: בחינה רצינית של מעבר לשיטת בחירות אזורית או משולבת, העלאת רף היציבות הקואליציונית, חיזוק האחריות האישית של נבחרי הציבור ובניית מנגנון שלטוני שמאפשר להקים ממשלה ולמשול בלי להיות תלוי בכל רגע באיום של מפלגה סקטוריאלית לפרוש. עמדתי האישית היא שצריך להעתיק את המודל השלטוני של הפדרציה השווייצרית: חלוקת המדינה לאזורי בחירה וקביעה בחוק יסוד שממשלה חייבת להיות מורכבת מכלל אזורי הבחירה. מודל הקסם של שבעה שרים שמייצגים את כלל הציבור ומנהלים ביחד את המדינה.

אפשר ללמוד משיטות ממשל אחרות, בעיקר מהשיטה המונהגת בשווייץ, ולהתאים אותן למציאות הישראלית וליצור איזון בין ייצוג מגוון לבין יכולת משילות. רוב יציב אינו צריך להיות רוב שמוחק את המיעוט, אלא רוב שמסוגל לקבל החלטות תוך הגנה על זכויותיו. אם נעתיק את שיטת הממשל השווייצרית למדינת ישראל - הרי שניצור מכונית חדשה שבמסגרתה כל בחירות יביאו תמיד לתוצאה אחת והיא תוצאה של ממשלה ייצוגית של כלל המפלגות והיא בת 7 שרים בלבד. החדשות הטובות הן כי יהיה בה גם שר ערבי. תפקיד ראש הממשלה יהיה ברוטציה בין שבעת השרים ומשמעותו תהיה סמלית בלבד. על-מנת לייצב את "בעיית זליגת הרוב הערבי לשיטת הממשל החדשה" ועל-מנת לשמור על זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, יש לקבוע בחוקה כי "ממשלת 7 השרים" תורכב מ-6 שרים יהודים לפחות וכי תפקיד ראש הממשלה יהיה רק למי שהינו יהודי. כך נשמור על זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל לדורות בחוקה כתובה ובשיטת ממשל ראויה.

גדי איזנקוט יכול להעמיד את הנושא הזה במרכז סדר היום. מכל ההבטחות שנתן עליו להפר אחת בלבד ועדיין יקיים את יתר ההבטחות ויזכור לדורות כמושיע לאומי: עליו להפר את ההבטחה שלו שלא לשבת עם בנימין נתניהו. זו עשויה להיות נקודת פתיחה פוליטית משמעותית, משום שהיא מאפשרת לבנות מחדש את כללי המשחק: לשנות את שיטת הממשל ולחוקק חוקה. זוהי הזדמנות פז שלא תחזור. צריך להחליף את המנגנון שמייצר שוב ושוב את אותה תלות פוליטית במפלגות סקטוריאליות עם אינטרסים צרים שמנוגדים לטובת הכלל ושאין לאיש נדוניה לסיפוק רצונם. את בעיית הלאום של הערבים הישראלים לא ניתן לפתור וכך גם בעיית אי-השוויון בנטל מצד המגזר החרדי.

יש להתנתק מהקרונות הללו ולהוביל את מדינת ישראל לדהור עם הקרונות המרכזיים שהם עמוד השדרה של החברה הישראלית. מדינת ישראל זקוקה לממשלה שתוכל להחליט על גיוס שוויוני, על ביטחון, על כלכלה, על חינוך ועל עתיד המדינה, בלי לבקש בכל בוקר אישור ממי שמחזיק באצבע המכריעה. צריך לכונן חוקה ולשנות את שיטת הבחירות כך שהבחירות הבאות לא יהיו יותר תחרות על זהות הנהג הבא. עלינו להוביל את המדינה לדרך קבועה של "אחדות לאומית" שתקבע בחוקה לדורות. הבחירות הבאות צריכות להוביל ליציבות שלטונית. הגיע הזמן להחליף את המכונית כי להחליף את הנהג לא יעזור.