מי צריך אויבים עם כאלו חברים

אתה מכיר את הכלל הראשון בפוליטיקה הישראלית: עקרונות הם דבר חשוב מאוד, עד שהם מפריעים להקמת ממשלה. ואז, כמובן, הם הופכים לערכים. וערכים, כידוע, אפשר להתאים למציאות. ממש כמו חליפה. קצת מרחיבים באזור הבטן, קצת מקצרים בשרוולים, והנה לך ממשלה חדשה. אבל אצלך, אביגדור, נדמה שהחליפה כבר תפורה, ורק דבר אחד חסר: הממשלה שתסכים להיכנס לתוכה. ואני באמת שואל אותך, מה קרה לך? הרי כבר ישבת בממשלה אחת עם רע"ם. לא נפלו השמיים, לא התפרקה המדינה, וגם אתה יצאת ממנה בשלום.

ופתאום, דווקא כשהציבור מבקש להחליף שלטון, אתה מגלה מחדש את הסכנה שבערבים. אלא שאם אתה מתכוון להגן על המדינה מפני הערבים, מדוע אתה מסתכן בהשארתה בידי נתניהו? האם לא אמרת בעצמך שצריך לשים קץ לעידן נתניהו? אז תסביר לי, אביגדור, איך בדיוק מסיימים עידן כאשר נועלים את כל דלתות היציאה ממנו? ויש לי עוד שאלה קטנה. מה קרה לחרדים? עד לא מזמן הם היו מבחינתך בעיה לאומית. עכשיו אתה מוכן לדבר איתם, להתפשר, אולי אפילו לשבת ליד גפני בלי להזעיק אמבולנס. אז עם החרדים אפשר להתגמש, ועם הערבים אסור אפילו לקבל מצב שבו הם אינם מצביעים נגד הממשלה?

ואולי כאן כדאי להחזיר לתמונה את אריה דרעי. דרעי, בניגוד אליך, כבר מזמן הבין את סוד ההישרדות הפוליטית. הוא אינו מתעקש להחליף את המציאות. הוא פשוט מחליף את הפרשנות שלה. אתמול בלתי אפשרי, היום צו השעה, מחר הוראת שעה, ומחרתיים פסיקת רבנים. הכל תלוי בשאלה מי יישב בממשלה, מי יחזיק בתיק, ומי ישלם את המחיר. אתה, אביגדור, אינך זקוק לרבנים. יש לך עקרונות. רק שלפעמים נדמה שהם מתנהגים בדיוק כמו רבנים: תמיד אפשר למצוא אחד שיאשר את מה שהשני אסר.

ועכשיו לאיזנקוט. האיש ניצח בבחירות, קיבל את ההזדמנות להרכיב ממשלה, וכבר בתחילת הדרך הוא מגלה שהמכשול הראשון העומד בפניו אינו נתניהו. זה אתה. כן ליברמן, אתה! איזנקוט צריך עכשיו לנהל שלושה משאים ומתנים. אחד עם המפלגות, שני עם הנשיא, ושלישי עם ליברמן. ומבין השלושה, השלישי הוא כנראה הקשה ביותר. כי המפלגות רוצות תיקים, הנשיא רוצה ממשלה, וליברמן רוצה ממשלה שאיש עדיין לא הצליח להבין כיצד מרכיבים אותה. ואתה טוען שאינך מנסה להכשיל איש. ודאי שלא. אתה רק מסביר לו מראש מה אסור לו לעשות, עם מי אסור לו לדבר, על מי אסור לו להסתמך, ואיזו ממשלה אסור לו להקים. ובסוף, אם לא יצליח, תמיד תוכל לומר שהזהרת אותו.

זאת, ליברמן, אינה הכשלת ממשלה. זה פשוט שירותי קבורה פוליטיים הניתנים עוד לפני שהחולה נולד. תאר לעצמך את נתניהו יושב בבית, צופה במתרחש, ושומע אותך. האיש שזה שנים אתה מבקש להחליף, מתחיל אולי לחשוב שאתה דווקא לא רע כל כך. בסופו של דבר, מי עוד מוכן לעבוד קשה כל כך כדי למנוע את הקמת הממשלה שאמורה להחליף אותו? אולי אפילו שרה תציע לשלוח לך זר פרחים. לא גדול מדי, כמובן. בכל זאת, הממשלה עוד לא הוקמה, ומוקדם לחגוג.

ליברמן, בוא ונשמע שוב את נאום הגזר של נתניהו. אדם שהבין שגורלו הפוליטי אולי נגזר, מגלה לפתע שהגזר לא בהכרח נחרץ. כי יש ליברמן. ויש עקרונות. ויש קווים אדומים. ועם קצת מזל, הקווים האדומים האלה יהפכו לשטיח האדום שעליו יחזור נתניהו למשרדו. אז אביגדור, אני מציג לפניך הצעה פשוטה. אל תוותר על עקרונותיך. אל תאהב את רע"ם. אל תאהב את המשותפת. אבל אולי תאפשר לאיזנקוט להקים ממשלה, לפני שאתה מסביר לכולנו מדוע אסור לה להתקיים.

תן למדינה ולאיזנקוט הזדמנות לגלות אם השינוי אפשרי. אם הממשלה תיכשל, תוכל להיות הראשון שיקום ויצעק. לא תהיה זו הפעם הראשונה שתעשה זאת, ובוודאי לא האחרונה. אתה צעיר יחסית לנתניהו ואני מקווה שאתה בריא. אם תטרפד את השינוי עוד בטרם נולד, אתה עלול לגלות שההיסטוריה תזכור אותך לא כאיש שמנע את שובו של נתניהו, אלא כאיש שהסביר לכולנו מדוע אסור להחזיר אותו, ואז סייע, "מבלי שהתכוון" (?), להכין עבורו את הדרך. והרי יש הבדל בין להיות פוליטיקאי חכם לבין להיות פוליטיקאי שכל כך בטוח בחוכמתו, עד שהוא משאיר את כל האחרים בלי ממשלה.

אתה אומר שלא תיתן יד לממשלה שתחזיר את נתניהו לשלטון!!! אני רק מבקש שתבדוק היטב איזו יד אתה מסרב לתת, ואיזו יד אתה עלול להושיט לו. כי בסוף, אביגדור, עלול להתברר שנתניהו בכלל לא היה צריך לנצח בבחירות, כי הספיק לו שאתה לא תיתן למנצח להקים ממשלה.