עת צרה ליעקב

לא להתרגש מסקרים ולא להאמין להבטחות - זו המסקנה הכפולה שצריך כל אזרח לקחת בחשבון בדמוקרטיה הישראלית. הסקרים מעוותים, ההבטחות נזרקות לפח למחרת הבחירות. מה הלהיטות שהייתה לסקרים בחודשים ובימים לפני הבחירות? מדוע התקשורת הלעיטה אותנו בהם? הרי כולנו יודעים שבינם לבין תוצאת האמת בקלפי אין ולא כלום. הגדיל לעשות התועמלן המאוכזב אמנון אברמוביץ' עם פסוקו האלמותי: בסקר הישראלים אומרים את האמת, בקלפי הם משקרים.

חמישה ימים לפני יום הבחירות, הציג דני קושמרו ביוהרה את הסקר של הקוסם הכושל מנו גבע, לאמור: איזנקוט - 23, נתניהו - 21, בנט - 15, גולן - 10. כידוע, הקשר בין מספרים אלה למציאות בקלפי שואף לאפס. בהצבעת האמת שלושה ירדו, ורק אחד עלה - נתניהו. היש שרלטנות גדולה יותר ממכוני המחקר הללו? זו הייתה מערכת בחירות סוערת במיוחד. חמישה - איזנקוט, בנט, לפיד, ליברמן, גולן - נגד אחד. נתניהו. עתה הם עומדים לכונן ממשלה בראשות הראשון, וכולנו מצפים לדעת, היעלה זאת בידו לאחר 28 ימים שהוקצו לו? בינתיים הם מיהרו להתארגן כדי להחליף מחר, במושב הפתיחה של הכנסת ה-26, את יו"ר הכנסת. מי המועמד מטעמם? זאת נדע רק ברגע האחרון.

ל"מושב החגיגי" הוזמנו כל הח"כליות והח"כלים. אני הקשיש אצפה בו בערוץ הכנסת, בדאגה מפני הצפוי. הנשיא יישא נאום חגיגי, לתפארת המליצה יקרא לאחות את הקרעים, אך ספק אם הישיבה תהיה רגועה ואם הימים הבאים בכנסת יתנהלו על מי מנוחות. ההפך. החשש הוא, שיחזרו ואולי אף יתעצמו מראות הפילוג, הצעקות, קריאות השנאה, אף ביתר שאת מן הימים שקדמו לבחירות. האם יצליח איזנקוט לבשר שהקים ממשלה? ממשלת מיעוט, ממשלה יציבה? נמתין ונראה. לא תהיה זו ממשלת "חירום" כי אם ממשלת הפרת-הבטחות. כמעט כל מילה, כל התחייבות, שמכרו מרכיביה לציבור ערב הבחירות, שוות כקליפת השום.

הכותרת הראשית ביום שישי בביטאון "הדמוקרטים" והערבים, הארץ, הייתה חסרת תקדים בניסוחה, בת שלוש מילים: "עת להפר הבטחות". אבדה לחלוטין הבושה, גם לחלק מהתקשורת, לנוכח תאוות השלטון והרל"ביזם. בסימן "לא הבטחנו לקיים הבטחות" ייעשה אפוא המאמץ להרכיב ממשלה, כנראה בתמיכת מפלגה חרדית. ליברמן יחוש למזבלה, לחלץ מתוכה את החרדים אותם השליך שמה - באופן מטאפורי שגובל באוטו-אנטישמיות - לפני הבחירות, ויעמיסם על המריצה המפורסמת בדרך חזרה אל הקואליציה. השלטון לא יוכל להאפיל על הסירחון. באגף הלאומי של הקשת הפוליטית ימשיכו לייחל לכישלונו של איזנקוט שאולי יסלול את הדרך לממשלת אחדות. אילו היה נערך היום משאל עם, בנושא אחדות או לא אחדות, ללא ספק היה רוב גדול לאחדות. השמאל הקיצוני לא יקבל זאת. גם לא יהיה חלק מממשלה כזאת.

הנשיא היה נוהג בחוכמה אילמלא הטיל על איזנקוט את הקמת הממשלה. במקום זאת היה עליו, לדעתי, להזעיק לבית הנשיא את השניים, נתניהו ואיזנקוט, ולא לאפשר להם לעזוב בלי שיחתמו על שיתוף פעולה ביניהם בממשלה מאוחדת ומאחדת סביב הערך שנקרא: ציונות. שהרי תוצאות הבחירות הראו כי מצד אחד נתניהו עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, ומצד שני, איזנקוט עומד בראש הגוש הגדול בין השניים. אבל יש עוד צד והוא חשוב מכול - מדינת ישראל עצמה. לאחר הבחירות בישראל ובאמריקה, עם התגברות השנאה כלפינו ברחבי העולם המתאסלם, נקלעה המדינה למצב הגרוע ביותר בתולדותיה, בזירה הבינלאומית. היה אפוא על הנשיא הרצוג ללחוץ על שניהם עד שעשן לבן ייצא מארובת בית הנשיא.

מגעים בכיוון זה יתנהלו מאחורי הקלעים גם במהלך 28 הימים שהוקצו לאיזנקוט שמעדיף ממשלה צרה בראשותו, בתמיכת 19 הח"כים הערביים חורשי המזימות. בין אם יצליח - ואז ספק אם ממשלתו תחזיק מעמד יותר מכמה חודשים - ובין אם ייכשל, רק ממשלה רחבה, ציונית, תוכל להוציא את עגלת ישראל מבוץ הבידוד, ולבצע מהלכים גדולים, מוסכמים, בתחומי הביטחון, המדיניות, החברה והכלכלה, ומעל לכול - תרומם את מצב הרוח הלאומי. עת צרה היא ליעקב, אל לנו להמשיך במשחקי הפוליטיקה הקטנה, המשסעת, המחלישה. לדאבון הלב, לפי שעה הסיכויים לכינונה מעטים. החשש לסבב בחירות נוסף - גובר.