טראומה וחוויה בעיר הגדולה ובכפר קטן

מעשה שהיה - כך היה: בכיתה ט' במסגרת תוכנית לימודים שנקראה שלה"ב - שבוע להכרת החיים בארץ, חולקנו לקבוצות קטנות, כל אחת מהן נסעה לשהייה בת שבוע במקום אחר. אני נמניתי עם הקבוצה שנסעה להכיר את החיים בתל אביב. לא את חיי הפנאי, הזוהר, העינוגים והתפנוקים, אלא דווקא את החיים הקטנים, האפורים, חייהם של אנשים קשי יום. שובצנו לעבוד במפעל ליצירת תנורים - שכחתי את שמו - אבל את מה שאירע בו ביום העבודה הראשון שלי בו, איני יכול שלא לזכור.

בהפסקת הצהריים התגלע ויכוח חריף ומר בין שני עובדים. הוא עלה לטונים רמים וצורמים. כשהמילים, אפילו השטניות שבהן, לא היו יכולות עוד לשאת את מטען הכעס, התיעוב והשנאה שבערה באוויר ובאווירה, שפך אחד הנצים תה רותח על פניו של יריבו (שנוא נפשו). החלה מהומה. אני חושב ששלחו אותנו "הביתה". מנהל המפעל ביקש מאיתנו סליחה ואמר שהוא מצטער מאוד שזו הייתה קבלת הפנים שלנו. אולי, במבט לאחור, קיבלנו שיעור קצר, חד וחלק, לזרעיה של האלימות שמאפיינת את מקומותינו עד היום. יהיה זה מופרך לומר שבשבוע זה, ששיאו, עבורי, היה כה אלים, הכרתי את החיים בכלל ואת החיים בתל אביב בפרט. מאז ועד היום מהדהדות באוזניי שתי אמירות: החיים הם לא פיקניק. החיים הם לא קיבוץ.

במסגרת תוכנית זו יצאנו גם לביקור קצר בכפר ערבי. היינו במוסמוס, שבוואדי ערה. המארחים ערכו לכבודנו שולחן עמוס כל טוב. חלק ניכר מהמאכלים לא היו מוכרים לי. ההמלצה החמה ביותר הייתה על עיסה לבנה, אשר רק כאשר טעמתי ממנה חצי כפית ומיהרתי אל השירותים לירוק את תכולתה לאסלה, נודע לי ששם העיסה הלבנה שעליה נבזקו פירורי זעתר נקראת לַבָּנֶה. עצם שיום המאכל חולל בי שינוי לא רק ביחס אליו. באופן פלאי השם שינה את הטעם שלי. מה שעוד גרם לשינוי היה דברי ההלל של המארחים לאופן ההכנה הביתי שלו, היותו ממרח מועדף על הילדים, מאכל שמוגש בכל מסעדה ערבית.

אפשר לשנות לא רק השקפות אלא גם טעמים והעדפות. עובדה. אני עד. אני דוגמה להיתכנות השינוי ולהתחוללותו הלכה למעשה: כיום אני אוהב מאוד לַבָּנֶה. בכל פעם כשאני אוכל אותה, אני מחייך לעצמי, נזכר בהתוודעותי הראשונה אליה, במיקומה ובנסיבותיה. בעיר הגדולה חוויתי טראומה ובכל זאת היא לימדה אותי שיעור על החיים. על הקלות ועל המהירות המבהילות, שבהן הופכת אלימות מילולית לאלימות פיזית. על תוצאותיו של רגע של איבוד שליטה. בכפר הקטן הפכה הטראומה לחוויה מתקנת. מה שהתחיל ברתיעה ובתיעוב הפך לאהבה וגם (הסומק כבר פג) לתאווה. מה שברור הוא שיש טעם לחיים.