הקשר בין פרשת "תולדות" וההפטרה

כשאני קורא את פרשת "תולדות" בספר בראשית (מפרק כ"ה פסוק י"ט עד פרק כ"ח פסוק ט') ואת הפטרת השבוע בספר מלאכי (פרק א') - אני מאמץ מסר אנושי והומני, שחייבים ליישמו במציאות חיינו העכשווית: הניצחון הגדול הוא לא במלחמה עצמה, הניצחון הגדול הוא במניעתה של המלחמה. הגדולה היא של מי שמצליח למנוע שפיכות דמים. מי ייתן והמסר הזה יהווה את המצפן המנווט את המהלכים המדיניים של כל ממשלה שתהיה בישראל.

גדולתו של יעקב אבינו היא שבחייו הוא מיישם את הבריחה מהמלחמה שמתכנן אחיו, המבקש להורגו. הבריחה של יעקב אינה רק מאימת המלחמה, אלא יש לה יעד חיובי - לפרוס בחייו נדבכים מוצקים של עבודת כפיים קשה, אהבה גדולה וטיפוח חיי משפחה, ובסופו של דבר הוא מצליח לְכַתֵּת את האימה חסרת המעצורים של עשו בְּמַזְמֵרוֹת של שיח, שיש בו תבונת חיים רבה. יעקב מצליח לגמד את פרצי האיבה וליישם בחייו היומיומיים את מה שחשוב לו: להמשיך להיות איש תם, רועה צאן, שוכן באוהלים, למרות שלל הקשיים הרבים שנערמים בחייו, במיוחד כשהוא נדרש להחלטות קשות בימי הרעב הפוקדים את הארץ האהובה.

יש מי שיציג כתבוסה, כחולשה וכפחד את היענותו של יעקב לבקשת אמו: "...בְּנִי, שְׁמַע בְּקוֹלִי, בְּרַח אֶל לָבָן אָחִי חֲרָנָה", כי האם רבקה יודעת שעשו מתכנן להרוג את הבן האהוב עליה, יעקב. אך אני רואה כאן גדלות נפש של יעקב, במיוחד שהבריחה נועדה לא רק למצוא מפלט, אלא גם לבנות חיי משפחה ובסיס קיומי עבורה.

בהפטרה הנביא מלאכי מעתיק את הסיפור האישי לסיפור הלאומי. יעקב ועשו אינם רק שני אנשים במשפחה אחת - הם שני עמים במשפחת העמים. הנביא מזכיר לעם ישראל כי הבחירה ביעקב על פני עשו היא שטומנת בחובה את ההסבר לכך שישראל שרד. ואני ממשיך את ההסבר של מלאכי: כיום פנינו אינן רק לשרידות - פנינו לתקומה. ותקומה מחייבת לברוח ממלחמות ולחתור ללא לאות למניעתן. רק במקרה שהמלחמה נכפית עלינו, יש לצאת ולהילחם. גם בעיצומה של המלחמה יש לחתור לנתיבים של שיח במקום קטילת חיים בשדות הקרב.