עצמאות העיתונות

אני מבקש להתנצל מראש. אני מתחיל לחשוד שהתנצלות היא כבר לא עניין של מצפון, אלא עניין של השתייכות פוליטית. מסתבר שלא מספיק לבדוק מה אמרת. צריך קודם לבדוק מי אתה, באיזה ערוץ אתה עובד, ובעיקר מי עלול להיעלב ממך ומי מותר לו להיעלב ממך. השבוע קיבלנו שיעור מאלף בשני מקרים שלכאורה דומים, אבל התייחסות המערכת אליהם חושפת תמונה מעניינת למדי: אילה חסון ודני קושמרו. שני עיתונאים, שתי התבטאויות שעוררו סערה, שתי דרישות להתנצלות. אלא שכאן מסתיים הדמיון ומתחילה שאלת האיפה ואיפה.

נתחיל באילה חסון. חסון התבטאה בנושא הנשים בחברה הבדואית ובנושא הטענות לאי-סדרים בקלפיות ביישובים הערביים. אפשר לחלוק על הניסוח שלה, אפשר לדרוש ממנה דיוק עובדתי, ואפשר אפילו לבקר אותה בחריפות. עיתונות אינה חסינה מביקורת, וגם עיתונאים אינם מקבלים חסינות מפני טעויות. אבל יש הבדל גדול בין ביקורת מקצועית לבין מסע השפלה. חסון כבר פרסמה התנצלות והבהרה, וועדת האתיקה של התאגיד קיבלה את התנצלותה. לכאורה, בכך היה צריך להסתיים העניין. אלא שלא. בהמשך נדרשה להקריא התנצלות נוספת, בשידור חי, בנוסח שההנהלה דרשה ממנה. כשלא הסכימה, הפכה המחלוקת למאבק על עצם המשך עבודתה. בסופו של דבר היא הודיעה על פרישתה מכאן.

עכשיו נעבור לדני קושמרו. קושמרו התייחס לתושבי שכונת מישור הגפן באופקים, שספגו אבדות קשות בטבח 7 באוקטובר, והצביעו בשיעור משמעותי לליכוד. הוא אמר שהם נתנו מנדטים לפוליטיקאים שבמשמרת שלהם התרחש האסון. צריך להבין את חומרת הדברים. מדובר באנשים שחוו את אחד האירועים הנוראים בתולדות המדינה. אנשים שאיבדו קרובים, שכנים וחברים. אנשים שחייהם השתנו באותו בוקר באופן בלתי הפיך. אז מגיע מגיש חדשות בכיר ומפנה אליהם אצבע מאשימה בגלל הבחירה הפוליטית שלהם.

האם מותר לעיתונאי לבקר את בחירתם של אזרחים? בוודאי. האם מותר לו לשאול איך ייתכן שתושבים שחוו אסון כזה ממשיכים להצביע למפלגה שהנהיגה את המדינה בזמן האסון? בהחלט. אבל יש הבדל בין ניתוח פוליטי לבין אמירה שמשתמעת ממנה הטלת אחריות על אזרחים שנפגעו בעצמם. קושמרו התנצל לאחר מכן בשידור. הוא אמר שכאב לו שאנשים נפגעו ממנו, והבהיר שלא הייתה לו כוונה לפגוע ושאין לו ביקורת על זכותו של איש לבחור למי להצביע. אלא שכאן מתעוררת השאלה: מדוע במקרה שלו האירוע הסתיים בהתנצלות פומבית, בעוד שבמקרה של חסון ההתנצלות הראשונה לא הספיקה והעימות הסתיים בפרידה מהתאגיד?

איני טוען שכל אמירה של חסון הייתה בהכרח מוצדקת. גם איני טוען שקושמרו אינו עיתונאי ראוי. העניין הוא אחר: האם אנחנו מפעילים את אותם כללים על כולם? האם עיתונאי המזוהה בעיני חלקים מהציבור עם הימין נדרש לשלם מחיר מקצועי כבד יותר על אמירותיו, בעוד שעיתונאי המזוהה עם המרכז והשמאל זוכה למרחב גדול יותר של פרשנות, הסברים ותיקון?
זו אינה שאלה שולית. זו שאלה על עצמאות העיתונות ועל אמון הציבור בתקשורת. תאגיד השידור הציבורי אינו אמור להיות ביתו של מחנה פוליטי כלשהו. הוא ממומן מכספי הציבור כולו, לרבות אותם אזרחים שמצביעים לנתניהו, אותם אזרחים שאינם מסכימים עם עמדותיהם של עורכי החדשות, ואותם אזרחים שמרגישים כבר שנים שקולם אינו מקבל ביטוי הוגן בתקשורת הממוסדת.

דווקא משום כך, על התאגיד להקפיד הקפדה יתרה על שוויון ביחס לעיתונאיו. לא די לדבר על פלורליזם. צריך לקיים אותו גם כשזה לא נוח. הבעיה הגדולה אינה רק מה שקרה לאילה חסון. הבעיה היא המסר שנשלח לעיתונאים אחרים: תחשבו היטב לא רק על מה שאתם אומרים, אלא גם על מי אתם עלולים להרגיז. ואם אתם מזוהים עם המחנה הלא נכון, ייתכן שהמחיר יהיה גבוה בהרבה.

כאן אני רוצה לומר משהו אישי. אילה חסון, אני איתך. אפשר להסכים איתך ואפשר להתווכח איתך. אפשר לבקר את עבודתך ואפילו לדרוש ממך תיקון כשצריך. אבל עיתונאית אינה אמורה לאבד את עצמאותה המקצועית רק משום שמישהו בהנהלה אינו אוהב את האופן שבו היא מתבטאת. אני מקווה שהפרידה מכאן תהיה רק תחנה בדרך לבית תקשורתי חדש, שבו תוכלי להמשיך לשאול שאלות, לחשוף, להרגיז, להתווכח ולא להירתע. אני מחכה בכיליון עיניים להמשיך לצפות בך. בסופו של יום, כנראה שבישראל לא כל העיתונאים נדרשים לאותה התנצלות. יש כאלה שמספיק להם לומר סליחה, ויש כאלה שדורשים מהם גם להיעלם מהמסך. אם זו התקשורת שאנחנו בונים כאן, אולי הגיע הזמן שמישהו יתנצל בפני הצופים.