ממלכת אי-הוודאות

ב-1 בנובמבר 2026, נערכה בניו-יורק הוועידה השלישית Rage Against the Hate בחסות ארגון "שורת הדין". להלן ראיון שערך אסף ליברמן עם הרמטכ"ל לשעבר רא"ל במילואים הרצי הלוי (תורגם מאנגלית):

אסף ליברמן: הכרזת מלחמה על עזה?

הרצי הלוי: אין צורך להכריז מלחמה. יש מספיק הזדמנויות לקחת אירוע אחד ולהפוך אותו לדברים שאתה רוצה לעשות. זה יכול להיות מלחמה מלאה. זה יכול להיות מבצע רחב. אבל זה ישנה את המצב, ואתה לא תלך רק חצי מטר מצוק. וזה עם מה שאנחנו יודעים היום. אז לא ידענו את זה. אני רוצה אולי לתת את נקודת המבט של האויב. זה יעשה את זה קצת יותר ברור. אבל לפני זה, אתה יודע, אני לא רוצה לדבר רק אנליטית על הכישלון. אני רוצה גם להוסיף ביטוי. וראינו קודם את התמונות של שירי, כפיר ואריאל, ואני יכול להגיד לך שיש לצערי הרבה תמונות והרבה סרטונים והודעות טקסט שאני רואה מדי פעם בביקוריי אצל משפחות. ואני מסתכל על התמונה של שירי ביבס מחזיקה את כפיר ואריאל אחרי שהוריה נרצחו בביתם. בעלה נחטף והיא נחטפה עם שני הבנים. שלושה מהם נרצחו בתוך עזה. ודנה, אחותה, היא הניצולה היחידה מהמשפחה הגרעינית בניר עוז. ואני מסתכל בעיניים של שירי ביבס ואני רואה את הפחד ואני רואה את אי-הוודאות. ואנחנו לא היינו שם, לא בזמן הנכון כדי לעזור, כדי להציל אותה. וזה ביטוי של הכישלון. אם אני עובר לאויב — חמאס ובמיוחד יחיא סינוואר — אני אומר שיחיא סינוואר בתכנון שלו לביצוע המתקפה האכזרית הזו היו לו שני עקרונות ושתי הנחות. העקרון הראשון של הפתעה. זו הייתה עדיפות עליונה. הוא עשה כל מה שיכל כדי להפתיע אותנו. השני, סימולטניות. כל נקודה בסמיכות ל-65 הקילומטרים עם עזה, אזרחית או צבאית, הותקפה מיד אחרי 6:29 בבוקר. ושני העקרונות האלה הביאו אתגר עצום עבורנו. הפתעה כזו במקומות כל כך רבים לקחה לנו שש עד שבע שעות לעצור את ההתדרדרות וליצור נקודת מפנה. שתי ההנחות: הראשונה היא שישראל לא תתמרן לתוך עזה. זה היה סוג של ביטחון שהיה ליחיא סינוואר. לצערי, עזרנו לו לחשוב כך לאורך כמה שנים לפני כן. הוא היה בטוח שישראל מעריכה שעזה היא שדה קרב מסובך מדי. אנחנו לא ניכנס לעזה. ואז ההנחה הרביעית הייתה על יצירת השפעה, הגברת מתקפת הטרור הרחבה הזו. ומצאנו — זה מעניין מאוד — באחד המנהרות בח’אן יונס, מצאנו את תוכנית 7 באוקטובר עם הערות בכתב יד של סינוואר שמנחות צילומי וידאו של הפעולה האכזרית בזמן שאתה עושה את זה בתוך ישראל, ולהעלות את זה לאתרי מדיה חברתית מיד כדי להשיג שני דברים. הראשון, לגרום למילואימניקים שלנו להישאר בבית, לגרום להם תחושה שישראל קורסת והם לא יכולים לצאת. והשני, לגרור את חיזבאללה לזירת הקרב. סינוואר החליט לא להודיע, לא לתאם עם חיזבאללה את המתקפה הזו כדי לשמור על ההפתעה, אבל הוא חשב שאם הם יראו את הסרטונים האלה גם הם יקפצו.

אסף ליברמן: למה [חסן] נסראללה לא הצטרף?

הרצי הלוי: אני חושב שלסינוואר היו שלוש טעויות בשתי ההנחות האלה. הראשונה, חיזבאללה — הם ראו את זה. הם הרגישו, אוקיי, לא אמרת לנו, למה שנקפוץ למים עכשיו אם לא שיתפת אותנו ברעיון הזה? אבל זה לא הספיק. מאוחר בבוקר 7 באוקטובר, שלחנו מסר לחיזבאללה שהופתענו בעזה, אבל אנחנו צופים בך, חיזבאללה, בחוזקה, ואם אתה הולך לעשות אפילו תנועה קטנה, פטיש כבד מאוד ירד על לבנון. וזה הספיק כדי לעצור את זה ככה עד הערב. ואז היה לנו הגנה חזקה מאוד לאורך הגבול עם לבנון. שתי הטעויות האחרות: המילואימניקים שלנו, הם יצאו למרות שראו את הסרטונים האלה — וההפך קרה. הם ראו את זה. רבים מהם יצאו לפני שקיבלו את השיחה לצאת בגלל הסרטונים האלה. הם הבינו שזו שעה קשה והם הלכו עם אקדחים נגד RPG ו-AK-47. גיבורים כמו האחים [נועם וישי] סלוטקי שרצו עם אקדחים ושניהם נהרגו.

אסף ליברמן: אתה יודע, אם תשאל ישראלים רבים היום, יותר מדי ישראלים, מה באמת קרה ב-7 באוקטובר, התשובה שלהם היא עבודה מבפנים, בגידה מבפנים. אני מניח ששמעת את המונח, נכון? מה אתה אומר להם?

הרצי הלוי: כן. ואני חושב שהבוקר שמענו גם על קונספירציות. זה תמיד שם. אני רוצה לענות עם שלושה חלקים של תשובה. הראשון, על בסיס ערכים: אני יודע ב-100% שלא הייתה בגידה. בטוח. למה? אני מכיר את האנשים האלה. אני לא חושב על-אף אחד מהקולגות שלי אחרי שירות של כמה עשורים, ששם את חייו תחת הסיכונים הגבוהים ביותר, ויום אחד פתאום רוצה לעזור לחמאס. שנית, טכנית: כדי לעזור לחמאס זה לא מספיק שיהיה אדם אחד שמשתף פעולה. צריך רשת, רחבה מאוד, כדי להחליש את כל המערכת לאורך כל הגבול. אחרי שלוש שנים, ועדיין לא מצאנו אפילו אחד מהם — אחד מהרשת הזו — אני לא מקבל את זה. והתשובה האחרונה, שהיא החזקה ביותר: אני יושב כאן. אין לנו מספיק זמן, אבל אני יודע להסביר איך 7 באוקטובר קרה עד הפרטים הקטנים מאוד. אם "אני לא יודע" היא אפשרות טובה לשאול אם הייתה קונספירציה או בגידה, אבל מכיוון שאני יודע עד הפרטים הקטנים, אני חושב שזה לא רלוונטי.

אסף ליברמן: אבל אני רוצה לשאול אותך, הרצי, האם שמעת את זה מכוון אליך? מישהו האשים אותך אישית בלהיות חלק מהבגידה הפנימית הזו?

הרצי הלוי: אפילו בנסיבות המסובכות מאוד האלה, אנשים בדרך כלל מנומסים עם כבוד. לפעמים שאלו אותי גם ישירות, ויש לי תשובה טובה מאוד. כשמישהו חושב שמפקד יכול לעשות חישוב כמו "אאבד שלושה או ארבעה חיילים, זה בסדר למשהו אחר כדי ליצור פוליטיקה סוג של תמרון" — אנשים שאומרים את זה לא מבינים מה זה אומר להיות מפקד. אני זוכר כל חייל שאיבדתי ב-40 שנות השירות שלי, 38 שנות פיקוד. אני זוכר את התאריך, המקום. כשטסתי מעל ישראל במסוק — תמיד לא היה זמן, תמיד קורא — אבל כשטסתי מעל מקום שאיבדתי חייל, העיניים שלי הלכו לנקודה הזו עם הזיכרון. ואני בקשרים טובים וקשר עם כל המשפחות. איש לא עושה את החישובים האלה.

אסף ליברמן: אולי אתה מצפה מההנהגה הפוליטית להיות יותר ברורה לגבי זה, להגיד את זה בקול רם: לא הייתה קונספירציה.

הרצי הלוי: רק אם מישהו מאמין. אני חושב שאנחנו צריכים להגיד את זה בקול רם. אתה יודע למה? לא בגללי, לא בגלל הקולגות שלי. כי כשאני רואה משפחה שכולה שלא רק מתמודדת עם אובדן בן או בת, הם גם מתמודדים עם המחשבה הנוראה שמישהו רצה שזה יהיה ככה מאיתנו. זה נורא. ויש לי בהחלט ציפיות לראות: לכו ותבדקו, ויש לכם שאלות, בואו ותשאלו אותנו. אבל כשאתם יודעים, תגידו את זה בקול רם וברור.

אסף ליברמן: אני רוצה לשאול על המלחמה עצמה. אני מניח ששמעת את הביטוי "ניצחון מוחלט". הציבור הישראלי ציפה לניצחון מוחלט.

הרצי הלוי: אתה יודע, חשבתי כמה פעמים הבוקר על מלחמות, ואני יכול להגיד לך שהדבר האחרון שאני יכול להגיד על מלחמה הוא פשטות, כי שמענו הרבה דברים כאן היום. זה מסובך מאוד. כשהייתי מפקד חטיבה ולקחתי את החטיבה שלי לעזה למבצע, אמרתי לחיילים רגע לפני: "חייכו לשינויים". זה תמיד משתנה בכל רגע, ואם אתה כועס על שינויים אתה לא תעשה טוב. ואני חושב שמיד אחרי 7 באוקטובר, עבורנו זה היה ברור מאוד שאנחנו רוצים לתמרן לתוך עזה. זה לא היה כל כך פשוט לשכנע את הממשלה לעשות את זה, כי אחרי כישלון של 7 באוקטובר אולי יהיו לנו קשיים גם בתוך עזה. זו הייתה שאלה טובה.

אסף ליברמן: אבל היית צריך לשכנע את הממשלה לעשות את זה?

הרצי הלוי: כן. אבל זה דיאלוג טוב. אתה יודע, הם צריכים לשאול אותנו שאלות קשות ואנחנו צריכים לתת תשובות מקצועיות. וזה מה שעשינו.

אסף ליברמן: כי הממשלה אמרה, ראש הממשלה אמר שהוא היה צריך לשכנע אותך להיכנס לעזה.

הרצי הלוי: לא, הוא לא אמר את זה. אני לא חושב כך. ואם כן, אנחנו יכולים לדבר. נשאלתי שאלות טובות. אחרי 7 באוקטובר, אם חמאס לקח חיילים מהטנקים שלנו — אני מצטט שאלה שנשאלתי — "למה, בבקשה תגיד לנו, זה לא יקרה בתוך עזה במקומות רבים". זו שאלה טובה אחרי 7 באוקטובר. ונתנו תשובה מקצועית. אמרנו לממשלה שזה הולך להיות קשה מאוד, אבל אנחנו ננצח. לקחתי את הכוח שלי, מקורות האנרגיה שלי ממפגש עם הכפופים שלי, החיילים שלי מיד אחרי 7 באוקטובר, הסתכלתי בעיניים שלהם, ראיתי את המוכנות, הרצון, האמונה — וידעתי שננצח. חוץ מזה אמרנו שעשינו תוכניות וידענו שזה לא הולך להיות פשוט, אבל אנחנו יכולים לעבור את זה.

אסף ליברמן: איזה סוג של ניצחון ראית מול עיניך?

הרצי הלוי: אז קודם כל, היינו צריכים לשבור את סדרת המבצעים, הקטנים, רק התקפות מהאוויר, כי שאלו אותנו למה לא לתקוף מהאוויר. ואני יכול להגיד לך שעשינו מבצעים רבים בעזה תוקפים מהאוויר. ואחרי כל אחד מהם, שאלנו את המתמודד השאלה הנכונה: לאן הולכים הברווזים כשהבריכה קופאת? איפה המחבלים כשאנחנו תוקפים מהאוויר? כי כל מבצע כזה עם מאות טונות של פצצות ומעט מאוד מחבלים נהרגו. אז היה ברור מאוד שאנחנו צריכים חיכוך כדי להיכנס לעזה ולמצוא אותם. בלי החיכוך הזה לא יכולנו להרוג חצי ממחבלי חמאס, את כל המטכ"ל של חמאס (אם הם ראויים — אני לא בטוח בכותרת הזו), וכ-90% ממפקדי הדרג הגבוה של חמאס נהרגו. אי-אפשר לעשות את זה בלי לתמרן לתוך עזה. מצאנו באחד ממחנות הפליטים ממש מתחת לכביש ראשי שישה פירים ענקיים, משהו כמו חצי מהאולם הזה, מחוברים במנהרה ומסילה. וזה היה אתר ייצור תת-קרקעי. לא ידענו על זה. ידענו על רבים אחרים. אבל בלי תמרון, הם היו שומרים על תעשיה צבאית ליום שאחרי. היום אנחנו יכולים להגיד שהרסנו את כל מה שידענו עליו, ועשינו חיכוך כדי לדעת כמה שיותר כדי להביא הישג מתאים. אז זה היה חשוב מאוד גם להחזרת החטופים. היו לנו דיונים ואני יכול להגיד לך שאני יודע שיש אחרים שחושבים אחרת. בלי לחץ צבאי חזק בתוך עזה, לא יכולנו להחזיר את החטופים. אני יכול להוכיח את זה. אני יודע את זה. זה היה קריטי וחיוני, אבל עדיין לא פשוט. לצערי, היו לנו טעויות. הפצצות שלנו הרגו חטופים. זה היה בלי כוונה כמובן — לא ידענו שהם שם. ועשינו עקומת למידה תלולה איך לשפר את היכולות שלנו לדעת בדיוק איפה החטופים כדי להימנע מטעויות כאלה. ואולי אחד האתגרים הקשים ביותר היה לאשר מבצע לשחרור חטופים. עשינו כמה מהם. אחד היה כישלון — סהר ברוך, חטוף שנהרג במבצע שביצענו. חלק מהם היו שבאנו והם עזבו, וחלק היו הצלחה. אלה היו הצלחה. תהליך קבלת ההחלטות היה מסובך מאוד. אתה לא יודע שאתה הולך להצליח. אתה לא יודע איך למדוד 80%, 90%. והדרך היחידה שמצאתי לקבל החלטה כזו הייתה: לך ולמד לעומק את הפרטים, המודיעין, לך לראות את האימון, לך לדבר עם המפקדים, תעשה עוד ועוד אישור של התוכנית. אבל בסוף, אחרי שעשית כל מה שאתה יכול כדי ללמוד, שב במשרד שלך, עצור את העיניים. עכשיו דמיין את המשפחה שלך יושבת בבית הזה ושאל את עצמך: האם אתה הולך לעשות את המבצע הזה כדי להציל את המשפחה שלך? ושאלה שנייה: אתה כבר לא צעיר, אבל אם אתה עכשיו הקפטן, ואני עסקתי במבצעים כאלה בעבר, האם אתה מוכן להיות הראשון שעולה במדרגות כדי להציל את החטופים? כששתי התשובות היו כן, אחרי תהליך הלמידה הזה, החלטתי להעלות את זה ולקדם.

אסף ליברמן: ורוב החטופים יצאו בעסקות, עסקות חטופים עם חמאס. אתה חושב שיכולנו לעשות את זה קודם ולהביא יותר מהם בחיים?

הרצי הלוי: אז זה הולך עם השאלה על איזה סוג של ניצחון. דיברנו על ניצחון או הבסת אנטישמיות — קרב אתה יכול להביס בשדה הקרב. ניצחון במלחמה זה צבירת כמה קרבות שהבסת את האויב שלך עם משהו נוסף. ואני חושב שהחזרת החטופים הייתה חלק מהניצחון. היו לנו שתי משימות חשובות מאוד: לפרק את חמאס ולהחזיר את החטופים. ניסינו לבנות את זה כסינרגיה ולא כמשחק סכום אפס. אני חושב שבאופן כללי בהצלחה. חשבנו שהיו הזדמנויות עם לחץ על חמאס שיכלו להילקח, אבל היה דיאלוג, ומי מקבל את ההחלטות? זו הממשלה. אנחנו ממליצים, וזה היה דיאלוג מתאים. אני לא אכנס כאן לפרטים. אני חושב שזה באמת צריך להיות חלק מבדיקה של ישראל, ואני אגיד את זה בעברית ביום מתאים. אבל אני חושב שיש נקודה במלחמה, אחרי שיש לך הישגים צבאיים גבוהים מאוד, שאתה חייב להביא משהו כדי לשנות את המצב הבסיסי. [ויסטון] צ'רצ'יל אמר שבמלחמה הדיפלומטיה צריכה לעבוד קשה יותר כי יש יותר הזדמנויות. עכשיו יכולנו להגיע ל-90% הישג עם יכולות צבאיות. כל אחוז שולי יהיה יקר יותר, ייקח יותר זמן. אז בנקודה אחת אתה פשוט צריך לגדר את הסיכון, לשנות את המצב, ולהמשיך לתקוף כמו שצה"ל עושה טוב מאוד עכשיו. הם עדיין תוקפים אנשים שחדרו לישראל ב-7 באוקטובר, והם צריכים להמשיך לעשות את זה. זה חשוב מאוד.

אסף ליברמן: מדברים על דיפלומטיה, האם דאגת שאנחנו מאבדים את ההישגים הצבאיים שלנו כי הם לא תורגמו לאסטרטגיה דיפלומטית?

הרצי הלוי: אתה יודע, אם אתה מסתכל על ההיסטוריה, הישגים טקטיים ומבצעיים חשובים מאוד, אבל הם חווים כבידה. אם אתה לא שם מדף אסטרטגי כדי לתמוך בהישגים האלה, בהדרגה אתה יכול לשחוק את ההישגים שקיבלת עכשיו.

אסף ליברמן: וזה קרה במלחמה הזו?

הרצי הלוי: אני חושב שעדיין יש לנו פער. חמאס הוא תנועת האחים המוסלמים. מישהו אמר היום כאן: מה האג'נדה של חמאס? זה ברור מאוד. הם לא יכולים לשלוט בעזה, כי אם הם שולטים בעזה למרות שהבסנו אותם צבאית — הבסנו אותם. בהחלט. יש הגדרה מתי אתה מביס את האויב שלך. הלכנו הרבה מעל ההגדרה הזו. אבל עכשיו אתה צריך לקבל החלטה: מה המצב הבסיסי הבא בעזה? וזה לא להנהגה צבאית להחליט. זה לרמה הפוליטית. זה מפורסם [קרל פון] קלאוזביץ, אחד מהוגי המלחמה, אמר שהמלחמה היא כלי נוסף בארגז הכלים של הפוליטיקאים והם צריכים להשתמש בה כראוי.

אסף ליברמן: רק לפני שאזמין את ניצנה [דרשן-לייטנר] בעוד דקה להצטרף אלינו. אבל אני רוצה לשאול אותך, מסתכל קדימה על כל החזיתות השונות שלנו, מה האתגר הגדול ביותר שלנו? או במילים אחרות, האם אנחנו הולכים לתקוף את אירן מחר אולי, או בשני הימים הבאים?

הרצי הלוי: אני לא יודע.

אסף ליברמן: האם אנחנו צריכים?

הרצי הלוי: אתה יודע את השאלות האלה... אני צריך לחלק את התשובה שלי: אם אני יודע אני לא יכול לספר, אם אני לא יודע אתה פשוט תהיה... לא, אם אני לא יודע אתה לא תהיה מעוניין לשמוע את התשובה שלי. אז בכל מקרה פשוט תשמור על שתיקה. אבל ברצינות, אני חושב שבעזה, בלבנון, בסוריה, באירן עדיין יש לנו דברים לעשות. אבל חשוב יותר להגיד שלפני נקיטת פעולה, אנחנו חייבים להכין את המדף האסטרטגי. מה שזה יהיה, תקבל החלטה. אם אתה לא מוכן עם המדף הזה, שוב, אתה הולך לאבד כוח של ההישגים האלה. ואתה יודע, נשאלתי למה אתה לא יכול לעצור את זה כמו מלחמת העולם השנייה עם הנאצים? וזו לא ההיסטוריה, אתה יודע.

אסף ליברמן: מי שאל אותך אז?

הרצי הלוי: מישהו בשיחה במהלך המלחמה. ואני אגיד לך שהצבא הגרמני היה לו הרבה כוח במאי 1945. אנחנו לא... אני לא נולדתי, אבל בעלות הברית לא הרגו את חייל הנאצי האחרון. אבל בנקודה אחת מישהו קיבל החלטה לקחת את [קונראד] אדנאואר, שישב בכלא נאצי כי התנגד להם, להיות הקנצלר הראשון. ובעלות הברית שמו כוח ושמו חיילים בגרמניה כדי להגן על זה, ותוכנית מרשל כדי לשים אנרגיה חיובית. ואחרת אולי עשור מאוחר יותר עדיין היינו רודפים אחרי פלוגות SS ביערות באירופה. אני לא יודע.

ניצנה דרשן-לייטנר: אני רוצה להשתמש בהזדמנות שלי כנשיאת הארגון ["שורת הדין"] ואחת ממארגני הוועידה המפוארת הזו ולבוא עם שאלה לגנרל הלוי. אני יודעת שאני טועה בכותרת הנכונה, אבל אז כולנו נלחמים בשם המדינה היהודית. כל אחד עושה את העבודה שלו. הארגון שלי נלחם בזה בתחום המשפטי, רודף אחרי מימון טרור, מנסה לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי לחסל את אויבינו. האם אתה חושב שתהיה נקודה שבה ישראל באמת מחסלת את כל ארגוני הטרור סביבה ובתוכה — החות'ים, החמאס, אש"ף, חיזבאללה — תהיה נקודה שבה, כמו שניסיתי לתאר קודם, אנחנו מגיעים לניצחון מוחלט?

הרצי הלוי: אז זה חוזר להגדרות. כשהייתי ילד שאלתי את סבתא שלי מה אני הולך לעשות כשאהיה חייל. היא ענתה לי — והיא הייתה אם שכולה — היא ענתה לי: בגיל 18 לא נצטרך יותר חיילים. אני חושב שהיא חשבה בזמנו שזה הולך לקרות. אני לא אומר את זה היום, לא לילדים שלי. אני חושב שאנחנו צריכים להיות חזקים לשנים רבות קדימה כי איומים הולכים להיות סביבנו. זו השכונה במזרח התיכון. עדיף להיות חזק ולהיות מוכן למסע ארוך מאוד, בידיעה שב-3,000 השנים האחרונות לא היו לנו אפילו 40 שנות תקופת שקט. ואם נחווה הפתעה טובה, נסתדר, זה יהיה בסדר. עכשיו אני חושב שסנדרה הבוקר דיברה על ציביליזציות. בסוף שנות ה-80 נכתבו שני ספרים: התנגשות הציביליזציות של [סמואל] הנטינגטון וקץ ההיסטוריה של [פרנסיס] פוקויאמה. אני לא רוצה להגיד שפוקויאמה חשב שזה יהיה עולם משעמם בלי מלחמות, אבל הנטינגטון צדק. הוא אמר בסוף שנות ה-80 שאנחנו עוברים להתנגשות ציביליזציות, וזה מה שאנחנו רואים היום. אני חושב שעבור "שורת הדין" להוסיף את הכוח החשוב והחזק מאוד הזה למה שהצבא עושה על-ידי לחימה בזרם הכסף — כי השינוי העיקרי בטרור הוא הגישה לטכנולוגיה, וטכנולוגיה עולה כסף. לחתוך תקציב, להגיד לארגונים... זה כל כך חשוב להילחם בקרב על יחסי ציבור והסברה, כי אני יכול להגיד לך שעבדנו בעזה כראוי בשני ממדים. שמרנו על ביטחון החיילים שלנו ועבדנו לפי החוק הבינלאומי של סכסוכים מזוינים, וזה הולך יחד. עבדנו בהחלטיות וחשבנו שמצאנו פתרונות. וכשידענו שבבית ספר עם מאות אנשים — כי אנשים בעזה עזבו את בתיהם וראו בתי ספר כמקלט בטוח — אבל פתאום הבנו שבבית הספר הזה קבוצת מחבלי חמאס משתמשים בו כמתקן פיקוד ושליטה. עכשיו יש לך שלוש אפשרויות: לתקוף אותו מיד, להרוג מאות לא מעורבים כולל מחבלי החמאס; או לחכות 15 שעות, לשלוח מקור מידע כדי לדעת בדיוק את החדר שחמאס משתמש בו; אפשרות שלישית, לעשות מארב — יקר מדי. אנחנו לוקחים זמן. קיבלנו את ההחלטות האלה לאורך כל המלחמה כמה פעמים ביום, ואני חושב שקיבלנו אותן כראוי. שני עקרונות יסוד בחוק הבינלאומי: הבחנה ומידתיות. הם לא אומרים לך מהי מידתיות טובה. הם לא אומרים לך "אתה יכול שניים לא מעורבים על כל מעורב אחד". הם אומרים לך פשוט תתחשב בזה. ואנחנו התחשבנו, קיבלנו החלטות. עשינו גם טעויות. אתה לא יכול להילחם בממלכת אי-הוודאות או ערפל המלחמה. אתה לא יכול להימנע מטעויות כל הזמן [...] אני אומר שעבודה משותפת, המשך תקיפת איומי הטרור האלה, קטיעת [צינור] הכסף, עשיית הסברה טובה יותר על מה שאנחנו עושים לא תפתור את כל הבעיות שלנו, אבל תביא אותנו למצב הרבה יותר טוב. [סימוכין]