כשההמנון מתנגן, נעוריי שבים לצעוד

יש מנגינות שאינן מסתפקות בלהישמע. הן חודרות אל מחוזות הזיכרון, פותחות דלתות שחשבנו כי נסגרו מזמן, ומשיבות אלינו, בעוצמה מפתיעה, את מי שהיינו פעם. כך קורה לי כשאני שומע את ההמנון הזה, המלווה את המפגינים הצרפתים במחאתם נגד שלטון שבעיניי נעשה כושל, חלש, מתפורר ואדיש יותר ויותר לאי-שוויון החברתי. אינני שומע רק את הצלילים. אני שומע את נעוריי. לפתע אני שם שוב, פריז, שנות ה-70 של המאה הקודמת, בתוך ההמון הצועד, בין חברים לדרך, בין פנים צעירות שאמונה בוערת בעיניהן. אני יכול כמעט לחוש את מגע הכתף של מי שצעד לצדי, את הדחיפות הקטנות בתוך השורות, את קצב הנעליים על המדרכה, את הקולות העולים יחד ומתגברים, עד שקולו של היחיד נבלע בתוך קולה של קבוצה גדולה, חיה ונושמת. אחד מאיתנו היה מתחיל לשיר, אחרים היו מצטרפים, וכעבור רגע כבר היה הרחוב כולו מהדהד את המילים. לא היה צורך במנצח. המנגינה עצמה הוליכה אותנו.

היינו צעירים, מהפכנים, חדורי להט. רצינו לשנות את העולם, לא פחות מכך. לא הסתפקנו בתיקונים קוסמטיים, בהבטחותיהם של פוליטיקאים או בפשרות שהוצגו בפנינו כחוכמת החיים. האמנו שאפשר וצריך להקים חברה אחרת, צודקת יותר, שוויונית יותר, אנושית יותר. האמונה הזאת לא הייתה רק עמדה פוליטית או רעיון שנלמד בספרים. היא הייתה חלק מחיינו, מן החברויות, מן הוויכוחים שנמשכו שעות, מן השיחות אל תוך הלילה ומן השירים שליוו אותנו. וכמה שמחה הייתה שם! על-אף הרצינות שבה התייחסנו למאבקינו, על-אף הכעס על העוולות החברתיות, הייתה בהפגנות שלנו רוח כמעט שובבה, תמימות נעורים שאינה ניתנת לשחזור. צעדנו כתף אל כתף, קראנו סיסמאות, שרנו בקולי קולות, ולעיתים צחקנו גם מעצמנו ומן הלהט המופרז שלנו. היינו משוכנעים שההיסטוריה מתרחשת ממש מתחת לרגלינו, ושאנו, בדרכנו הצנועה, משתתפים בכתיבתה.

המוזיקה הייתה הרבה יותר מליווי להפגנה. היא הייתה החוט שחיבר בינינו. היא העניקה קצב למחשבותינו, נשימה משותפת לתקוותינו, ביטוי מוחשי לאחווה שעליה דיברנו כל כך הרבה. הרי יש הבדל עצום בין לדבר על סולידריות לבין לחוש אותה בגופך, כאשר מאות בני אדם צועדים לצידך ושרים יחד איתך. באותם רגעים הסולידריות לא הייתה מושג מופשט. היא הייתה חוויה אנושית חיה. ואולי משום כך חשוב לי להבחין בין המפגינים הצרפתים היוצאים לרחובות מתוך תודעה אזרחית ופוליטית לבין הפורעים והעבריינים המנצלים לעיתים את המחאה כדי להצית, לבזוז, לשבור ולהשליט פחד. אינני מדבר על אותן כנופיות אלימות הפועלות גם בחלק מן הפרברים, על מי שהופכים את הרחוב לזירת הרס ואת זעמם לרישיון לפגוע באנשים וברכושם. אני מדבר על אזרחים המבקשים להשמיע קול, לתבוע צדק ולשנות את פני החברה. מצוקה חברתית עשויה להסביר זעם, אך אין בה כדי להצדיק עבריינות. כשם שאין להכתים ציבור שלם בשל מעשיהם של פורעים, כך אין להעניק לפורעים לגיטימציה בשם המחאה.

הזמן חולף

אני זוכר היטב את ההבדל הזה מנעוריי. כאשר צעדנו ברחובות, כאשר קראנו סיסמאות מהפכניות ולעיתים חריפות ביותר, לא ביקשנו להטיל אימה על האזרח הפשוט. ביקשנו לדבר בשמו, להיאבק למענו, לשנות מציאות שבה בני אדם נידונים לחיים של השפלה, ניצול ואי-שוויון. בעל החנות שמולנו לא היה אויב, והאדם שחשב אחרת מאיתנו לא היה מטרה לפגיעה. המחלוקת הייתה פוליטית, אידאולוגית וחברתית, לא היתר להתנהגות עבריינית.

מחאה מבקשת להישמע!

אלימות מבקשת להטיל מורא!

מחאה שואפת לתקן את החברה!

ואילו הבריונות פוגעת דווקא באנשים שאת שמם היא מתיימרת לשאת!

עם השנים למדתי להכיר גם במגבלותיהם של חלומותינו. לא כל רעיון שהאמנו בו עמד במבחן המציאות, לא כל הבטחה מהפכנית הולידה חירות, ולא כל מי שדיבר בשם הצדק ידע לכבד את האדם. הניסיון לימד אותי לפקפק בסיסמאות מוחלטות, להיזהר מן הקנאות ולחשוד במי שמבטיח גאולה פוליטית. אך ההתפכחות הזאת לא מחקה את הכנות שבמאבקינו, את הנדיבות שהייתה בחברויותינו ואת האמונה שאדם אינו חייב להשלים עם העוול רק משום שהעוול מתקיים מדורי דורות. וכאן, בתוך צלילי ההמנון, מתעורר געגוע עמוק יותר. לא רק להפגנות ולרחובות, אלא לחברים שאיתם חלקתי את השנים ההן, לפנים שהזמן הרחיק, לקולות שאולי כבר לא אשמע, לצעירים שהיינו בטרם העמיסו החיים על כתפינו את משקלם של הניסיון, האחריות והאכזבות. אני תוהה לעיתים מה היינו אומרים זה לזה אילו יכולנו להיפגש שוב באותו רחוב, באותה צעדה. האם היינו מזהים את עצמנו? האם היינו מחייכים למראה תמימותנו? ואולי היינו פשוט מניחים יד על כתף מוכרת ומתחילים לשיר, בלי צורך להסביר דבר.

יש משהו כמעט מכאיב בידיעה שהזמן חולף, ואילו המנגינות אינן מזדקנות כמונו. הן שומרות על אותו קצב, על אותה התלהבות, על אותה הבטחה עמומה של התחלה. אנחנו משתנים, מתפכחים, מתרחקים לעיתים מן הרעיונות שהלהיבו אותנו, אבל צליל אחד מסוגל להשיב אלינו עולם שלם. אינני מבקש לחזור לאותן שנים או לאמץ מחדש כל אמונה שהחזקתי בהן. אני רק מבין טוב יותר מה היה יקר בהן: היכולת להאמין יחד, להיאבק מבלי לשנוא את האדם, לחלום על שינוי מבלי לאבד את החמלה. אולי זהו, בסופו של דבר, הדבר שההמנון הזה מעורר בי. לא געגוע עיוור למהפכה, אלא נאמנות למשהו שקדם לכל האכזבות: ההכרה שחיי אדם אינם צריכים להיות מוכרעים בידי שרירות השלטון, הכוח או הממון, ושגם אדם יחיד, כשהוא מצטרף לאחרים, יכול להרים את קולו ולהשפיע על גורלו.

אני מאזין היום לאותו המנון מתוך מרחק השנים. אינני יודע מה עלה בגורלם של כל חבריי, מה נותר מחלומותינו המשותפים, ומי מאיתנו עדיין נושא בלבו את אותה אש. אבל דבר אחד ברור לי: השנים אולי נטלו ממני את תמימותי הפוליטית, אך לא הצליחו לעקור ממני את הרגישות לעוול ואת ההתרגשות לנוכח בני אדם הצועדים יחד למען מטרה ראויה. והנה אני מבין לפתע שהגעגוע איננו רק אל מי שהיינו, אלא גם אל מה שעדיין אפשר להיות. הרי אין חובה להיות צעיר כדי להתקומם נגד אי-צדק, ואין צורך להאמין במהפכה מוחלטת כדי להאמין באפשרות לתקן. החוכמה שהעניקו לי השנים אינה מחייבת אותי להיפרד מן התשוקה לעולם אנושי יותר. להפך, היא מטילה עליי אחריות לשמור עליה מפני הקנאות, האלימות והייאוש. אינני מבקש להשיב את נעוריי. אני מבקש להישאר ראוי למה שהיה בהם יפה, אמיץ ואנושי. וכשההמנון מסתיים והקולות משתתקים, אני מגלה דבר שלא השתנה בי למרות כל השנים שחלפו: רגליי אולי האטו את צעדן, אך לבי עדיין זוכר את הקצב.