לאחדות לאומית פיללנו

לפני הבחירות הצהיר הנשיא הרצוג כי יעשה כל שביכולתו כדי למנוע בחירות נוספות. הדברים התפרשו כביטוי לשאיפה למצוא דרך להקמת ממשלת אחדות לאומית, שתורכב על בסיס מפלגות המרכז היהודיות. במקום זאת קיבלנו החלטה היסטורית ומצמררת, השוברת את אחדות הגורל היהודי, סטירת לחי מזעזעת לאחווה היהודית. זו אינה רק החמצה פוליטית – זו בחירה גורלית כואבת ופוצעת.

במקום שהנשיא יעמיד את אחדות הגורל היהודי במרכז מאמציו, קיבלנו "אחדות" בין השמאל היהודי לבין מפלגות ערביות המזדהות עם חמאס ואש"ף! במקום לחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר בקרב המחנות היהודים והציונים, העניק הנשיא עדיפות לגוש הנשען על תמיכתן של מפלגות אנטי-ציוניות! החלטתו של הרצוג היא נקודת מפנה היסטורית הרת-גורל, מפני שהיא מעניקה, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, לגיטימציה פוליטית למצב שבו תמיכתן של מפלגות השוללות את החזון הציוני הופכת למפתח להנהגת מדינת הלאום של העם היהודי.

לפי כל קנה מידה, הדבר הנדרש כיום למדינת ישראל הוא ממשלת אחדות לאומית. מדינה המתמודדת עם אתגרים ביטחוניים, מדיניים וחברתיים כה כבדים אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתנהל תוך מאבק פוליטי-פנימי בלתי פוסק. על-רקע זה, החלטתו של נשיא המדינה, יצחק הרצוג, להעניק את זכות הראשונים להרכבת הממשלה לגוש המפלגות הנשען על המלצותיהן ותמיכתן של מפלגות ערביות אנטי-ציוניות היא מהלך המעורר אכזבה עמוקה.

המשמעות הפוליטית של ההחלטה מטרידה במיוחד: מדובר בגוש השמאל, שמספר הקולות שקיבל ממצביעים יהודים קטן ממספר הקולות שקיבל הגוש הימני ממצביעים יהודים, ובכל זאת הוא זכה לעדיפות בהרכבת הממשלה, וזאת אך ורק בזכות תמיכתן של מפלגות ערביות השוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל!

הפער בין הציפיות לבין ההחלטה

הציפייה מהנשיא הרצוג הייתה שונה לחלוטין. לפני הבחירות הוא הצהיר כי יעשה כל שביכולתו כדי למנוע בחירות נוספות. הדברים התפרשו כביטוי לשאיפה למצוא דרך להקמת ממשלת אחדות לאומית, שתייצג את מפלגות המרכז היהודיות. והנה, במקום שהנשיא יעמיד את רעיון האחדות היהודית במרכז מאמציו, קיבלנו "אחדות" מזויפת בין מפלגות השמאל היהודיות לבין מפלגות ערביות המזדהות עם חמאס ואש"ף!

החלטה בעלת משמעות היסטורית

החלטתו של הרצוג אינה עוד החלטה פוליטית שגרתית במסגרת התהליך להרכבת ממשלה. יש לה משמעות החורגת בהרבה מן המאבק בין שני גושים פוליטיים. היא נוגעת לאחד היסודות המרכזיים של המפעל הציוני: קיומה של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. במשך יותר ממאה שנים לחמו והקריבו כאן דורות של ציונים למען הזכות להקים בארץ ישראל מדינה שבה יוכל העם היהודי לקבוע את גורלו, להגן על עצמו ולנהל את חייו הלאומיים.

והנה, שבעים ושמונה שנים לאחר הקמת המדינה, אנו ניצבים בפני מציאות פוליטית מצמררת שבה נשיא המדינה מעניק עדיפות לגוש שמספר הקולות שקיבל מן הציבור היהודי נמוך מזה שקיבל הגוש המתחרה! אך למרות זאת, הביא הנשיא בחשבון את המלצותיהן של המפלגות הערביות האנטי-ציוניות! החלטתו של הרצוג היא נקודת מפנה היסטורית, מפני שהיא מעניקה, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, לגיטימציה פוליטית למצב שבו תמיכתן של מפלגות השוללות את החזון הציוני הופכת למפתח בהנהגת מדינת הלאום של העם היהודי.

הפניית עורף לשותפי הגורל

מעבר למשמעותה ההיסטורית והציונית, יש בהחלטתו של הרצוג היבט נוסף, כואב לא פחות: הפניית עורף לאחים ולשותפי הגורל שנשאו יחד את נטל המלחמה האחרונה. במשך שנות קיומה של ישראל, וביתר שאת במלחמה האחרונה, נשאו אזרחי המדינה היהודים (בעיקר) בנטל כבד של הגנה על המדינה, הקרבה אישית ומשפחתית, אובדן יקירים ודאגה לעתידה. רבים יצאו לקרב, אחרים המתינו בחרדה לשובם, ומשפחות שלמות שילמו מחיר אישי כבד. הם עשו זאת מתוך תחושת שותפות גורל ומתוך אמונה בחשיבות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

דווקא כלפי ציבור זה, השותף לדרך הציונית ולמאבק על קיומה של המדינה, היה מצופה מנשיא המדינה לגלות אחריות מיוחדת. במקום לחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר בקרב המחנות היהודיים והציוניים, הוא העניק עדיפות לגוש הנשען על תמיכתן של מפלגות העוינות את המפעל הציוני! יש בכך מסר קשה: כאילו השותפות ההיסטורית, הלאומית והביטחונית בין המחנות היהודיים אינה ראויה לעדיפות, וכאילו ניתן להעדיף עליה שותפות פוליטית הנשענת על מפלגות השוללות את החזון שבשמו הוקמה המדינה. אוי לעיניים שכך רואות!

לא לילד הזה התפללנו

היינו מצפים מנשיא המדינה להוביל מהלך שיחבר בין חלקי העם היהודי. היינו מצפים שיבין כי השותפות בין המחנות הציוניים, למרות חילוקי הדעות ביניהם, עדיפה על חישוב קולות חסר אבחנה. במקום זאת קיבלנו החלטה היסטורית עגומה, השוברת את אחדות הגורל היהודי, ומהווה סטירת לחי מזעזעת לאחווה היהודית. זו אינה רק החמצה פוליטית – זו בחירה גורלית כואבת ופוצעת.

ציפינו למנהיגות שתשמור על יסודות המפעל הציוני ועל שותפות הגורל עם האחים שנשאו יחד את נטל המלחמה, ולא למנהיגות שתפנה עורף לשותפי הדרך הציוניים ותבחר במפלגות השוללות את החזון הלאומי שבשמו הוקמה מדינת ישראל.