ההמנון שלנו הוא גם שלהם

זה מכבר נשבעו 17 חברי כנסת ערבים, ובהם שתי נשים, אמונים למדינת ישראל – "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת" – ובמסגרת התחייבות זו כלולה גם התחייבותם למלא באמונה את שליחותם בכנסת. השבועה אינה מפרטת מה משמעות האמונה ומה פירושה. איזו אמונה? יהודית? ערבית?

סביר לצפות כי מי שנשבעו אמונים לכנסת, מכבדים ומצייתים לחוקיה, יכבדו גם את המעמדים הטקסיים בה בכלל, וכאלה שבסיומם מתבקשים לקום לשירת "התקווה" – המנונה של מדינת ישראל. מובן, מוצדק, סביר ולגיטימי בהחלט כי אין לחייב ערבים לשיר את מילות ההמנון שבהן, בין היתר, כלולות המילים "נפש יהודי הומייה". עם זאת, המינימום (!) המצופה, ולדעתי נדרש מהם, מעצם היותם חברי כנסת נבחרים, הוא לכבד את שירת ההמנון בעצם נוכחותם.

יציאה הפגנתית, מתריסה וקנטרנית מהאולם בשעת שירת ההמנון היא התנהגות לא ראויה ולא מכובדת. היא לא מכבדת את היוצאים מהאולם ולא את הנשארים בו. אם קשה לנציגיו הנבחרים של הציבור הערבי ליישב סתירה פנימית בין נאמנותם למדינה לבין כיבוד טקסיה הרשמיים, יואילו ויתכבדו לעשות אחת משתיים:

1. לא להופיע כלל לטקסים. פשוט להיעדר מהם.

2. לא להציע מועמדות לתפקיד (ממלכתי!) אשר קיימת סבירות רבה שבמהלך מילויו ייקלעו למעמדים שבהם תושר שירת "התקווה".

"התקווה" היא המנונו של הלאום היהודי בה אם היא המנונה של מדינת היהודים. ניתן להבין את המניע ליציאתם של חברי הכנסת מהמליאה כאשר שרים בה את ההמנון הלאומי, אבל קשה להשלים עמה. הזכות לבחור ולהיבחר כוללת גם את החובה שמטיל על חברי וחברות הכנסת המייצגים את הציבור הערבי תפקידם הממלכתי, מעצם היותם חברים בכנסת ישראל, לכבד את ההמנון, ולו רק בנוכחותם הפסיבית בשתי הדקות – או פחות – שנמשכים שירתו וניגונו.