שתי יציאות, חוק לאום אחד, וצביעות שנוזלת מהאף

שני אירועים התרחשו ביום השבעת הכנסת ה-26: חברי כנסת ערבים יצאו מהמליאה בעת השמעת "התקווה", ואילו יאיר גולן יצא במהלך נאומו של בנימין נתניהו. שתי יציאות, שתי מחאות, ושאלה אחת: האם קיים חוק המחייב חבר כנסת להישאר באולם בעת השמעת ההמנון או בזמן נאומו של ראש הממשלה? לא מצאתי חוק כזה. קיימים כללים לשמירה על כבוד הכנסת וסדר דיוניה, אך אין חובה כללית להישאר בשני המעמדים הללו.

ועכשיו לחלק המעניין באמת - חוק הלאום. בשנת 2018 קבעה הכנסת בחוק יסוד כי מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית בישראל ייחודי לעם היהודי. באותו חוק עוגן גם ההמנון, "התקווה". ואני שואל את תומכי חוק הלאום המזדעזעים מיציאת חברי הכנסת הערבים: מה בדיוק רציתם? אתם תומכים בחוק המייחד את ההגדרה העצמית הלאומית לעם היהודי, ובאותה נשימה דורשים מאזרח ערבי להזדהות עם המנון המדבר על "נפש יהודי הומייה"?

הרי לא הוא חוקק את חוק הלאום. אתם ביקשתם לעגן את ההבחנה הלאומית בחוק יסוד. ועכשיו, כשהוא מזכיר לכם בשתיקה שגם לו יש זהות לאומית, אתם נעלבים? קשה להתעלם מהצביעות הנוזלת מאפם של מי שמבקשים לעגן בחוק את ההבדל הלאומי, אבל מסרבים לקבל את ביטויו.

ומכאן ליאיר גולן. גולן לא יצא מהאולם סתם כך. הוא יצא בתגובה לדברים שפלט ראש הממשלה, שבחר לנצל מעמד ממלכתי כדי לתקוף את המפלגות הערביות, לכנות את השותפות עמן שותפות עם "תומכי טרור", ולטעון שהן מבקשות להקים מדינה על חורבות המדינה היהודית. האם מי שמשמיע דברים כאלה במעמד ממלכתי יכול לדרוש מחברי הכנסת לכבד את נאומו ולהישאר במקומם?

ראש הממשלה אינו מפקד הכנסת, וחבריה אינם פקודיו. הכבוד למוסד ראש הממשלה אינו מחייב האזנה שקטה לדברים שחבר כנסת רואה בהם הסתה ודה-לגיטימציה של ציבור שלם. נכון, ההמנון הוא סמל המדינה, ואילו ראש הממשלה הוא נבחר ציבור. אין ביניהם זהות. אבל בשני המקרים מתעוררת אותה שאלה: האם כבוד מחייב גם הזדהות, או שמא הוא כולל את הזכות שלא להזדהות?

מנסור עבאס בחר להישאר ולעמוד בזמן ההמנון. אחרים בחרו לצאת. גולן בחר שלא להמשיך להאזין לדברי נתניהו. אפשר לבקר את בחירותיהם, אבל אין להפוך אותן למבחן נאמנות למדינה או לדמוקרטיה. הכנסת אינה מחלקה צבאית, ראש הממשלה אינו מפקדה, וההמנון אינו מבחן כניסה לאזרחות. הכבוד למדינה אינו נמדד במספר הדקות שבהן עומדים בזמן ההמנון, והכבוד לדמוקרטיה אינו נמדד במספר הדקות שבהן יושבים ומאזינים לראש הממשלה.

אם רציתם מדינת לאום יהודית, היו מוכנים להבין את משמעותה עבור מי שאינו יהודי. ואם רציתם דמוקרטיה, היו מוכנים לקבל גם מחאה שקטה. כי בדמוקרטיה מותר לאדם להביע עמדה גם בלי לומר מילה. לפעמים די בכך שהוא קם ויוצא. ומי שחוקק את ההבחנה, אל יתפלא כאשר האחר מבטא אותה.