השיעור שנתניהו מסרב ללמוד

בנימין נתניהו הפך את "אתה בחרתנו מכל העמים" בתפילה ל"שלטון בחרתנו" בפוליטיקה. אחרי כ-16 שנות כהונה כראש הממשלה וכמעט 20 שנים במצטבר, הוא ממשיך לחיות בהבנה עצמית שהוא נועד לשלטון, והאלטרנטיבות מצטיירות בעיניו כקשות לעיכול. במהלך שלוש שנים אחרי 2019 הוא עמד במרכזן של חמש מערכות בחירות - אירוע חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית. השלישית ביניהן, במרס 2020, התקיימה לאחר שהוא הפר בריש גלי הסכם רוטציה להעביר את המושכות לבני גנץ. ב-2021, לאחר הבחירות בפעם הרביעית, הוקמה ממשלה לא בראשותו, ונתניהו פעל בנמרצות לפורר אותה מבפנים בעידוד עריקות שיביאו לנפילתה בטרם עת. בימים אלה, לאחר הבחירות בפעם השישית בשבע שנים, הוא שוב אינו מקבל את תוצאות הבחירות ופועל למנוע את הקמתה של ממשלה שלא בראשותו.

האובססיה של נתניהו לאחוז בהגה השלטון מזכירה מאוד את שמעון פרס, בהבדל אחד: נתניהו אובססיבי גם לאחר שנים בלשכת ראש הממשלה. פרס היה אובססיבי להגיע לשם כי ישב בה רק שנתיים ברוטציה. האובססיה שלו זיכתה אותו מיריבו להנהגת מפלגת העבודה, יצחק רבין, בכינויים לא מחמיאים: "חתרן בלתי נלאה" ומי שניסה לבצע "תרגיל מסריח" בשאיפתו להגיע ללשכה בדרכים עקלקלות. איש לא הגדיר את נתניהו בכינויים אלה, אבל בחינה של מעשיו המתומצתים לעיל תמצא מתאם ביניהם. הוא כמובן יודע כי חוסר היציבות הפוליטית בעשור האחרון נגזר מהעובדה כי בשל התנהלותו בשנות שלטונו הארוכות, יריביו הפוליטיים מסרבים להיות בממשלה שהוא עומד בראשה. הוא מצדו מעולם לא הציע כי מישהו אחר יישב על כיסאו בשם האחדות שאותה שחק עד דק מרוב השימוש בה.

בארץ רחוקה מכאן היה אירוע דומה מאוד לנסיבות אצלנו, היכול ללמד שאפשר לצאת נשכרים גם בוויתור על האינטרס הפוליטי האישי לטובת האינטרס הלאומי-ממלכתי. הכרתו והבנתו של האירוע הזה יכולות להבהיר כי מי שאוהב באמת את עמו ואת ארצו אינו אמור להיאחז בקרנות מזבח השלטון וייקוב הדין את ההר, גם אם לדעתו הוא צודק ונעשה לו עוול.

בחירות 2000 לנשיאות ארה"ב בין סגן הנשיא הדמוקרטי אל גור לבין מושל טקסס הרפובליקני ג'ורג' וו' בוש נחשבות לאחת ממערכות הבחירות המתוחות, הצמודות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה האמריקנית. ההכרעה כולה התנקזה למדינת פלורידה עם 25 האלקטורים, שסביבם התנהל קרב משפטי וציבורי במשך 36 ימים של ספירות חוזרות עד להכרעת בית המשפט העליון.

בליל הבחירות התברר שהמרוץ במדינה כולה צמוד במיוחד. בשעות הערב רשתות הטלוויזיה הכריזו לפי המדגמים על ניצחונו של גור בפלורידה. ככל שהגיעו דיווחי האמת, הרשתות תיקנו שהתוצאות צמודות. לפנות בוקר הכריזו על בוש כמנצח, וגור התקשר אליו והודה בהפסדו. לא חלף זמן רב והוא חזר בו לאחר שהיתרון של בוש התכווץ לכמה מאות קולות בלבד. כיוון שהפער בין השניים עמד על פחות מ-0.5% (כ-1,700 קולות בלבד מתוך כ-6 מיליון מצביעים), חוק הבחירות בפלורידה חייב ספירה חוזרת ממוכנת. תוצאות הספירה צמצמו את היתרון של בוש לכדי כ-327 קולות בלבד. בעקבות היתרון הזעיר, גור דרש ספירה ידנית של הפתקים בארבעה מחוזות דמוקרטיים מרכזיים. במהלך הספירה הידנית צפו בעיות טכניות ומבניות בבדיקת פתקי ההצבעה, עד לרמה שבה חברי ועדת הקלפיות נאלצו לבחון כל פתק בזכוכית מגדלת כדי לקבוע את "כוונת הבוחר".

במשך שבועות התנהל מאבק משפטי עיקש בשתי ערכאות במקביל: בוש דרש לעצור את הספירות הידניות, בטענה שאין סטנדרט אחיד לספירה ידנית בין מחוז למחוז, וכי הדבר פוגע בעקרון השוויון. גור עמד על המשך הספירה הידנית ועל הארכת המועד הסופי לאישור התוצאות כדי לאפשר ספירה של כל הקולות. מזכירת המדינה של פלורידה מהמפלגה הרפובליקנית, האחראית על אישור התוצאות, קבעה מועד סופי ולא הסכימה לקבל ספירות ידניות שיגיעו באיחור. שלושה שבועות לאחר הבחירות היא הכריזה על בוש כמנצח בפלורידה בפער של 537 קולות בלבד. בית המשפט העליון של פלורידה הפך את החלטתה והורה על ספירה ידנית מלאה של כל הקולות שלא נקראו במכונות בכל רחבי המדינה.

בוש ערער לבית המשפט העליון של ארה"ב, אשר עצר את הספירה. ב-12 בדצמבר 2000, חמישה שבועות אחרי הבחירות, ניתנה ההכרעה ההיסטורית: ברוב של 7 נגד 2 נפסק כי הספירה הידנית בפלורידה ללא סטנדרט אחיד וברור בכל המחוזות לקביעת "כוונת הבוחר" אינה חוקתית. ברוב דחוק של 5 נגד 4 נקבע כי לא נותר מספיק זמן לקבוע סטנדרט אחיד ולהשלים ספירה מחדש עד למועד החוקי שבו המדינות חייבות למנות את האלקטורים שלהן. כך זכה ג'ורג' וו' בוש ב-25 האלקטורים של פלורידה, שהביאו אותו ל-271 אלקטורים - אחד מעל המינימום - לעומת 266 לגור, שזכה בחצי מיליון קולות יותר מיריבו. זו הייתה הפעם הראשונה מזה למעלה ממאה שנים שבה המנצח בספירת הקולות הארצית לא נבחר לנשיא. זאת ועוד: למעלה מ-100 מיליון אמריקנים הצביעו בבחירות, והנשיא נבחר ברוב של 537 קולות! תוצר שיטת הבחירות באמריקה. הבעיות הבלתי רגילות שהתגלו במערכת בחירות זו הובילו לחקיקת חוק אשר הביא להחלפת כרטיסי הניקוב במכונות הצבעה אלקטרוניות ובסורקים אופטיים חדישים.

נאום ההפסד של אל גור

למחרת החלטת בית המשפט העליון התייצב אל גור בשידור טלוויזיה לאומה ונשא את אחד הנאומים ההיסטוריים, המרשימים והחשובים בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. היו לו כל הסיבות לערער על השיטה של ספירת הקולות ולהרגיש מקופח במדינה שבה המושל היה אחיו הצעיר של בוש, מזכירת מדינת פלורידה הממונה על תקינות הבחירות הייתה רפובליקנית, וחמשת שופטי בית המשפט העליון שהכריעו מונו על-ידי נשיאים רפובליקנים - אחד מהם על-ידי בוש האב. למרות שרבים מתומכיו סברו כי הבחירות "נגנבו" והמליצו על המשך מאבק ציבורי, אל גור החליט לקבל את הפסיקה ולדבר על איחוד העם והעברת שלטון בדרכי שלום.

הוא פתח את נאומו במשפט שנכנס להלכות הרטוריקה: "בעוד שאני חולק לחלוטין על החלטת בית המשפט העליון, אני מקבל אותה... צריך עכשיו להניח בצד עוינות מפלגתית". המוטיב המרכזי בנאום היה העמדת יציבות הדמוקרטיה האמריקנית והלגיטימיות של הנשיא הנבחר מעל לשיקולים מפלגתיים או אישיים. אל גור הדגיש כי המאבק הפוליטי הסתיים וכעת חובה על כל המדינה להתאחד מאחורי בוש: "בעוד שאנו אוחזים בעמדותינו המנוגדות, ישנה חובה עליונה יותר מהחובה שלנו למפלגה פוליטית; זוהי אמריקה ואנו שמים את המדינה לפני המפלגה". ולקהילה הבינלאומית שצפתה בדרמה הפוליטית האמריקנית גור הבטיח כי: "אל למישהו לראות בתחרות הזו סימן לחולשה אמריקנית. עוצמתה של הדמוקרטיה האמריקנית נחשפת בצורה הברורה ביותר דווקא דרך הקשיים שהיא מסוגלת להתגבר עליהם". והוא סיים את דבריו: "והערב, למען אחדותנו כעם ועוצמת הדמוקרטיה שלנו, אני מודה בהפסדי".

הנאום זכה לשבחים מקיר לקיר, גם מצד יריביו הרפובליקנים, על האצילות, הציות לחוק והאחריות הלאומית שהפגין גור. הוא מנע משבר חוקתי עמוק יותר ושבר אפשרי במשטר האמריקני, וקיבע את הנורמה הנשיאותית האמריקנית של העברת שלטון בדרכי שלום גם ברגעים הטעונים ביותר. הוא הראה מהי פטריוטיות אמיתית: המדינה קודמת, ובדמוקרטיה אמיתית יש גם מפסידים.

חלפו 20 שנים, ודבריו ההיסטוריים של אל גור כמעט עלו באש כתוצאה מהחלטתו של דונלד טראמפ לא לקבל את הפסדו בבחירות לנשיאות. הוא היה מוכן להרים יד על הדמוקרטיה האמריקנית בקריאה לתומכיו המזוינים בנשק קר להסתער על בניין הקונגרס כדי לסכל את תהליך העברת השלטון החוקי. האירוע המסוכן מאוד הוכיח כי גם בדמוקרטיה הגדולה והאיתנה עלול להימצא מי שלא יקבל את כלליה והוראותיה כדי להיאחז בקרנות השלטון. למזלה ולמזל העולם הדמוקרטי, אמריקה הוכיחה באירוע זה שביכולתה להתמודד עם איום ממשי על המשטר שלה בן קרוב ל-250 שנה.

הקריאות לדה-לגיטימציה של תוצאות הבחירות בישראל בנימוקים שונים, כולל ניסיונות לצוד עריקים ממפלגות אחרות כפי שנעשה בהצלחה בכנסת הקודמת, הן אולי מהלכים לגיטימיים, אבל נודף מהם ריח רע עד כדי העלאת עננה מעל העיקרון הבסיסי שבבחירות חופשיות יש מנצחים ומפסידים - ומי שמתקשה לקבל את "כוונת הבוחר", לפי לשון החוקה האמריקנית, חופר חורים בספינה שעליה כולנו מפליגים.