פוגעים באופן שיטתי ביסודות הדמוקרטיה

הניסיונות להשתיק עיתונאים שאינם נושאים חן בעיני בעלי הכוח, הקריאות לסגירת ערוץ 14 והשליטה של גורמים בעלי השקפת עולם שמאלית במערכות התקשורת והמשפט - כל אלה מעידים על כרסום מסוכן בחופש הביטוי ועל פגיעה שיטתית ביסודות הדמוקרטיה. התבשרנו לאחרונה כי השלטון הדיקטטורי ברוסיה, שכבר הביא למותם של יותר ממיליון חיילים רוסים בשדות הקרב באוקראינה, סגר בסוף חודש אוקטובר את העיתון "נובאיה גזטה" - העיתון העצמאי והחופשי האחרון שנותר ברוסיה. העיתון נודע בתחקיריו ובחשיפת עוולותיו של שלטון פוטין ומקורביו. סגירתו אינה רק חיסולו של כלי התקשורת העצמאי האחרון, אלא גם סיומה של תקופה היסטורית שבה ניסתה העיתונות החוקרת לשמש בלם בפני הידרדרותה של רוסיה למשטר רודני מלא.

השלטון הרוסי לא הוציא צו סגירה מפורש. הוא נקט שורה של צעדים מנהליים ומשפטיים: שלל את רישיון הפרסום של העיתון, חסם את אתר האינטרנט שלו, הגדיר אותו כ"סוכן זר", ערך חיפושים במשרדיו ועצר עיתונאים. לבסוף נאלץ העיתון לפנות את משרדיו. כך, באמצעות מסכת של התנכלויות והגבלות, הצליח משטר פוטין להביא להשתקתו של אחד מכלי התקשורת העצמאיים האחרונים ברוסיה. גם במדינת ישראל ננקטת שיטה דומה של השתקת כלי תקשורת ועיתונאים שאינם מוצאים חן בעיני בעלי ההשפעה בתקשורת. דוגמה בולטת לכך היא הפרשה האחרונה של העיתונאית אילה חסון בתאגיד השידור הציבורי "כאן". לאחר שחסון השמיעה התבטאות שעוררה ביקורת בקרב גורמים בשמאל, הציבה לה הנהלת חטיבת החדשות אולטימטום: להתנצל פעם נוספת בשידור, בנוסח שיוכתב לה. אם לא תעשה כן, לא תוכל להמשיך להגיש את תוכניתה. יש לציין כי אילה חסון כבר התנצלה בחשבון הטוויטר שלה (X) בפני נשים שנפגעו מדבריה על מצבן של הנשים בחברה הבדואית בנגב.

הנהלת חטיבת החדשות לא הוציאה צו הדחה מפורש, אך אילה חסון אינה מוכנה להקריא דברים המנוגדים לעמדתה ולמצפונה, ולכן סירבה לקבל את הנוסח שהוכתב לה. בעקבות זאת נמנעה ממנה האפשרות לשדר. קשה שלא לראות בפרשה זו ביטוי מסוכן, בנוסח הבולשביקי הידוע, לניסיון להטיל מורא ומרות על עיתונאים, לצמצם את חופש הביטוי שלהם ואף לפטרם כאשר עמדותיהם אינן עולות בקנה אחד עם השקפתם של בעלי הכוח, הממון והשלטון במערכות התקשורת.

הערת אגב מס' 1 - לעניין השלטון במדינת ישראל

פעמים רבות אנו שומעים וקוראים את הטענה כי מפלגת "הליכוד" או הימין שולטים במדינה זה עשרים או שלושים שנה, ועל כן הם האחראים לפגמים רבים בניהול המדינה. ובכן, האמת העגומה היא ש"הליכוד" אינו זה ששולט במדינה - מי ששולטים הם בעלי הכוח, הכופים את מדיניותם ואת דעתם באמצעות עמדות ההשפעה שבידיהם. "הליכוד" אינו שולט בתקשורת, היוצרת תודעה התומכת בתפיסות השמאל, כשם שאינו שולט במערכת המשפטית. ההפך מכך הוא הנכון: הימין הישראלי נשלט זה שנים בידי הייעוץ המשפטי לממשלה, אשר לא רק מנחית הוראות על הממשלה הנבחרת ומשתק כל צעד ושעל שלה, אלא גם מחזיק בזרועות ובשלוחות ארוכות. אלה יוצרות רשת מסועפת של יועצים ויועצות משפטיים בכל משרד ממשלתי ובמוסדות ציבוריים רבים, החל בפרקליטות הצבאית וכלה ברשויות המקומיות. השלטון האמיתי נמצא בידי השמאל.

כמו ברוסיה, גם בישראל קוראים לסגור ערוץ תקשורת שאינו נושא חן בעיני השלטון
המאבק בחופש העיתונות אינו מתרחש רק ברוסיה של פוטין. גם בישראל נשמעות קריאות מפורשות לסגירתו של ערוץ תקשורת שאינו מתיישר עם השקפת העולם של אנשי השמאל. העיקרון המטריד הוא הניסיון להשתיק כלי תקשורת באמצעות כוח פוליטי; וכמובן, תמיד מוצג לשם כך תירוץ מלאכותי, חלול ורדוד, שנועד לזרות חול בעיני הציבור. כך, למשל, הצהיר יו"ר מפלגת "הדמוקרטים", יאיר גולן, כי אם יעלה לשלטון, יסגור את ערוץ 14, שאותו הגדיר כ"ערוץ תעמולה". אין מדובר בפליטת פה חד-פעמית: גולן חזר על כוונתו זו מספר פעמים. גם יאיר לפיד קרא כבר לפני כחמש שנים לסגור את ערוץ 14. הפיכת השקפת העולם הפוליטית של ערוץ תקשורת לעילה לסגירתו היא פגיעה חמורה בחופש הביטוי וב"זכות הציבור לדעת". אך כמובן, במצב שבו השליטה בתקשורת נמצאת בידי השמאל, אין לצפות שנשמע ביקורת כלשהי על כוונות אנטי-דמוקרטיות וזדוניות אלה.

הערת אגב מס' 2 - לעניין "ערוץ תעמולה"

בחינה של אופי השידורים בערוץ 14 מעלה כי חלק ניכר מתוכנם מבוסס על ציטוט דברים שנאמרו בערוצי התקשורת האחרים, או על הבאת טענות ופרסומים של אנשי שמאל. לאחר הצגת הדברים מתקיים דיון באולפן, ובמהלכו מביעים המשתתפים את עמדותיהם ומותחים ביקורת על התכנים שהוצגו. הצופה בערוץ נחשף לשני הצדדים ויכול להחליט בעצמו. יתר על כן, אם ערוץ 14 ראוי לכינוי "ערוץ תעמולה" בשל השקפת עולמו הפוליטית, הרי שכינוי זה ראוי גם לערוצי תקשורת אחרים, שבהם באה לידי ביטוי באופן עקבי השקפת עולם פוליטית המזוהה עם השמאל - בסיקור החדשותי, בפרשנויות ובתוכניות האקטואליה. בהתאם לכך, אפשר להגדיר את ערוץ 14 כ"ערוץ לתעמולה נגדית" - ערוץ המציג את עמדותיהם של יריביו הפוליטיים ומאפשר לצוותי השידור שלו להגיב עליהן ולערער עליהן.

מחסלים את חופש הביטוי ואת סממני הדמוקרטיה

נשאלת השאלה - מי הסמיך פוליטיקאים לקבוע איזה ערוץ תקשורת רשאי לשדר ואיזה ערוץ יש לסגור? האם הציבור הישראלי אינו מסוגל להחליט בעצמו באיזה ערוץ לצפות, למי להאמין ואילו דעות לאמץ? האם אזרחי ישראל זקוקים לאפוטרופוס פוליטי בנוסח "1984" של ג'ורג' אורוול, שיסנן בעבורם את המידע ואת "הדעות הנכונות"? הנה כי כן, אותם גורמים המרבים לדבר בשם הדמוקרטיה ובשמו של חופש הביטוי, תוך שהם מנפנפים בסיסמאות "מדינה יהודית ודמוקרטית" ובמגילת העצמאות, אינם מהססים לקרוא לסגירתו של ערוץ תקשורת רק משום שתכניו והשקפת עולמו אינם עולים בקנה אחד עם השקפתם הפוליטית. אפשר לבקר את ערוץ 14 ולחלוק על עמדותיו, אך הדרישה לסגור אותו היא עניין שונה לחלוטין.

בדמוקרטיה אמיתית, חופש הביטוי נבחן דווקא ביכולתם של כלי תקשורת להשמיע גם דעות שאינן מקובלות על השלטון ועל בעלי ההשפעה. אלא שמדינת ישראל מתרחקת והולכת מעקרונות אלה, ובמקום לשמור על חופש הביטוי, פוגעים באופן שיטתי ביסודות הדמוקרטיה.