בין פרטיות לחובת דיווח

החוק הראשון שיש לחוקק בכנסת הבאה הוא חוק שקיפות בריאותית לנבחרי ציבור. לצדו יש לקבוע בחוק גבולות ברורים לשימוש בכספי הציבור לטובת נכסיהם הפרטיים של נבחרי המדינה. לכאורה, שני נושאים שונים. למעשה, שניהם נוגעים לאותה שאלה: היכן מסתיימת זכותו של נבחר הציבור לפרטיות, והיכן מתחילה חובתו לתת דין וחשבון לאזרחים שבשמם הוא פועל? חוק השקיפות הבריאותית יחייב את חברי הכנסת, שרי הממשלה, ובעיקר את ראש הממשלה ומי שמיועדים להחליפו, להגיש בתוך שבעה ימים מכניסתם לתפקיד דוח רפואי מלא ומעודכן. הדוח יכלול מחלות עבר והווה, אשפוזים, ניתוחים, טיפולים רפואיים, תרופות הניטלות בקביעות והערכה עצמאית של הכשירות הגופנית והקוגניטיבית למילוי התפקיד.

ועדה רפואית עצמאית, שאינה כפופה לממשלה, תבחן את המידע ותפרסם לציבור את מסקנותיה בעניין הכשירות, תוך שמירה על סודיות הפרטים הרפואיים שאינם רלוונטיים לתפקיד. שינוי מהותי במצב הבריאותי יחייב דיווח נוסף בתוך שבעה ימים. החוק יכלול גם סנקציות על הסתרת מידע או מסירת דיווח כוזב. בריאותו של אדם היא עניינו הפרטי. כשירותו של מי שמופקד על גורלם של מיליוני אזרחים היא עניינו של הציבור כולו.

ומכאן לבריאותה של הקופה הציבורית. אין חולק על כך שאבטחת ראש ממשלה היא חובה ממלכתית, וגם ראש ממשלה לשעבר עשוי להזדקק לאבטחה בהתאם להערכת גורמי הביטחון. אולם אבטחה לחוד, והשבחת נכסים פרטיים על חשבון הציבור לחוד. על-פי הפרסומים, מדובר בהוצאות המגיעות לעשרות מיליוני שקלים על מעונות פרטיים. האם עבודות שהחלו במהלך הכהונה צריכות להימשך גם לאחר סיומה? מי קובע מהו צורך ביטחוני אמיתי ומהו שדרוג של נכס פרטי? ומדוע שהמדינה לא תשקיע את הכספים הללו בנכס שבבעלותה, שישרת את כל ראשי הממשלה בעתיד? הרי ראשי ממשלה באים והולכים. הבתים הפרטיים נשארים בבעלותם.

מתי בדיוק מסתיים תפקידו של ראש ממשלה? ביום שבו הוא מפנה את לשכתו, או ביום שבו המדינה מפסיקה לממן את הוצאותיו הפרטיות? ראש ממשלה אינו בעל מניות במדינת ישראל. תפקידו אינו מעניק לו ולבני משפחתו זכויות רכושיות לכל החיים, והקופה הציבורית אינה קרן משפחתית. יש לקבוע בחוק כלל פשוט: המדינה תממן את הדרוש למילוי התפקיד ולאבטחת נושא המשרה, בהתאם לצורך מקצועי מוכח. היא לא תממן השבחת נכסים פרטיים ללא הצדקה ציבורית ברורה. הכלל הזה חייב לחול על כל ראש ממשלה - בעבר, בהווה ובעתיד - ללא קשר לזהותו הפוליטית.

שני החוקים הללו נשענים על אותו עיקרון: מי שמבקש לנהל את המדינה חייב לגלות לציבור את המידע הנוגע לכשירותו, ומי שמקבל לידיו את הקופה הציבורית חייב לזכור שהכסף אינו שלו. מדינת ישראל אינה חברת אחזקת הנכסים של משפחת נתניהו. היא גם אינה חברת השיפוצים שלה. ובעיקר, היא אינה רכושה הפרטי של שום משפחה, עשירה ובעלת עוצמה ככל שתהיה. הגיע הזמן שמישהו יאמר: עד כאן. הבריאות היא עניין של כשירות, הכסף הוא עניין של אחריות, והמדינה שייכת לאזרחיה.