ציפר נגד הארץ

מי שערך עשרות שנים את מוסף "תרבות וספרות" בעיתון הארץ, העיתונאי בני ציפר, מפרסם מאמר נוקב בכתב-העת "האומה", לאחר שלפני כחודשיים הודיעו לו על פיטוריו לאחר 48 שנות עבודה בעיתון. "תמיד חשתי בו כזר למחצה: איש ספרות בין עיתונאים, ימני בין שמאלנים", כתב. כלבי השמירה של הדמוקרטיה אינם מחבבים את מי שעומד בדרכם במשימתם הקדושה להפיל את נתניהו. עושה חשבון עם העיתון ובעליו, שלא סבלו את עמדותיו העצמאיות, ועם התקשורת בכללותה. וכך הוא כותב, בין השאר, במאמרו הלוחמני, כתב אישום נגד ביטאון השמאל הקיצוני ונגד התקשורת בכללותה:

אכן, עשיתי מסע מרתק ואני שמח שהוא מאחוריי, ושיצאתי ממנו בחיים, פצוע במקצת, חבול הרבה, אבל עדיין בקומה זקופה. מכיוון שלא הייתי כתב חדשות ולא פרשן, נהניתי שנים רבות ממעמד של משקיף מהצד על מאבקי הבוץ היומיומיים שהתחוללו מסביבי בעולם העיתונות, בלי שאצטרף ללכלך בהם את ידיי. שמרתי בקפידה על מקומי כסנוב המתבונן מן היציע על הזירה הרוחשת-גועשת כל פעם סביב שערורייה חדשה. קניתי לי את החסינות הזאת בזכות הספרות, המאפשרת לאוחזים בה לרחוש בוז מסוים לדמות העיתונאי בעל האגו המנופח מעל ומעבר למידותיו, הבטוח בצדקתו והקנאי לאמת, והמוכן להקריב את חייהם וכבודם של אחרים (לא את שלו, חלילה) על מזבח הדבר הקרוי חופש הביטוי...

עקבתי במשך כחמישה עשורים אחר התקשורת המתקראת חופשית. נוכחתי בהשתעבדותה מרצון אל הכוחות המחזיקים בהון ובממון. ראיתי את אותם כוחות משלחים, לפי מניעיהם האנוכיים והאפלים לא אחת, את "כלב השמירה של הדמוקרטיה" לנשוך עד זוב דם ולסלק את מי שעומדים על דרכם. בעשור האחרון, כשהעזתי לעבור מתפקיד הסנוב המתבונן מן הצד ולהכניס את ראשי למיטה החולה של הפאנלים הטלוויזיוניים שהתפתיתי להשתתף בהם, בדמות המוקיון דובר האמת התמה מן הימין - או אז התחדדו והתאמתו המסקנות שעד אז היו מבחינתי תיאורטיות בלבד.

באיזו תאווה הותרו הרצועות מן הקולרים ונשלחו הכלבים לנשוך אותי. כי שברתי טאבו. יצאתי בדרכי הדלה להגן על כבודה האבוד של שרה נתניהו, ולהעמיד אותם על טעותם בקשר לדיוקן המפלצתי שיצרו להם של "הביביסט". הנה ראו - אני ביביסט, ואיש ספרות! לא מתאים לדימוי. התגובה: מה הוא מתערבב לנו בין הרגליים, איש הספרים המוזר הזה, ומחליש את עמידתנו במאבקנו שאין צודק ממנו להפלת בנימין נתניהו, בהערות הספקניות שלו! נכון שהוא משעשע לפרקים, אבל לא עת היא לשעשועים. יש אג'נדה, והגיוס מלא. ומי שלא במחננו הטהור ומטיל בו אווירה של מורך לב, אחת דינו - לסתום את הפה או לעוף ממנו.

כשמספרים לי שהתקשורת שבמחיצתה חייתי כחמישים שנה היא נושאת דגל הנאורות והחילוניות, איני יודע אם לצחוק או לבכות. פעם זה היה אולי נכון. אלא שמעולם של עיתונות הלוחמת נגד עוולות חברתיות, נגד הממסד המדכא את היחיד, עברה התקשורת הישראלית למודוס של מסע צלב מתמשך נגד מי שסימנה כשטן. היא נהפכה לכנסייה לכל דבר, לממסד מאורגן הנועד להשליט את אמונתו על הכל, אם בדרכי נועם ואם במקל חובלים.

את המאמר המלא, החשוב מאין כמוהו, ועוד עשרות מאמרים מרתקים אחרים, תוכלו לקרוא בגיליון "האומה", שיצא לאור זה עתה. ניתן לרוכשו במשרדי מרכז מורשת מנחם בגין, טל': 02-5652021.