החסידה האחרונה

בעשרה בנובמבר, זה מכבר, בגיל 91, הלכה לעולמה, עולם החסד והשלווה (מניח שהמלאכים ערכו לה קבלת פנים חמה), ירוסלבה לויצקה, חסידת אומות העולם האחרונה שחיה בישראל. ירוסלבה נולדה ב-21 בינואר 1935 וגדלה בזלוצ'וב שבמזרח גליציה, בבית סבה אלכסנדר ואמה קטרז'ינה. כשהגרמנים כבשו את העיר בקיץ 1941 ואסרו על היהודים לרכוש מזון, יצאו הסב והאם לעזרת חבריהם היהודים. ירוסלבה הקטנה הייתה השליחה שלהם, ונוכחותה של ילדה אפשרה לסבה לפעול בלי לעורר חשד.

כשהוקם הגטו בדצמבר 1942, נכנסה אליו ירוסלבה, אז כבת שבע. היא חמקה מהשומרים ונשאה מזון בתיק בית הספר שלה עבור יורק שנקר, ילד בן שש. בהמשך באה אליו גם למקום המחבוא, שיחקה אתו כאילו הייתה אחותו והביאה לו אוכל. כשיורק הועבר עם אמו לבונקר במרתף של בית הרוס, שבו הסתתרו 25 יהודים, צעדה ירוסלבה עם סבה כשני קילומטרים פעם בשבוע, עמוסים במזון. כך עשו במשך עשרה חודשים, עד השחרור ביולי 1944. באותה תקופה אמה, קטרז'ינה, אימצה והסתירה את רישרד פיירינג בן העשר. יורק העיד מאוחר יותר שבזכותם נותר בחיים.

מעולם לא ציפתה לתמורה מכל סוג שהוא על מעשיה, שאותם עשתה באופן טבעי, כילדה, כנערה וכאישה שהמצפון והמוסר הם שני נרות הנשמה שלאורם הלכה כל חייה. ב-1989 הכיר מוסד "יד ושם" במשפחתה כחסידי אומות העולם. באותה שנה הגיעה ירוסלבה לביקור בישראל בהזמנת אחד מניצוליה, וב-1995 קבעה את ביתה בחיפה. כאן פגשה דורות של תלמידים, וסיפורה הפך לשיעור חי באומץ ובאנושיות. ירוסלבה לא נקברה בחלקת גדולי האומה, אף שמעשיה מקנים לה את הזכות והכבוד להיחשב אחת מגדולותיה. היא ודאי לא שיערה שיום יבוא והיא תיחשב ותיקרא חסידת אומות העולם, עם כל הכבוד, היוקרה וההוקרה הנלווים למעמד ולתואר זה.

אני מקווה שמותה של החסידה לא יסמן ויסמל, חלילה, את קצו של החסד. אני רוצה להאמין כי אף שהמורשת שלה אינה נשמעת כתקיעת שופר או חצוצרה, יותר כפריטה עדינה ושקטה על כלי מיתר, היא תישאר, תישמר ובעיקר - תסופר מדור לדור, כאות וכסימן לקיומו של חסד בעולם, אשר בו כל גילוי של אנושיות נחשב לחסד, קל וחומר אנושיותם של מי שלא היו יהודים ובכל זאת עשו כל שלאל ידם כדי להסתיר יהודים, לסייע להם ובעיקר - להעניק להם סיכוי להמשך חייהם בעולם שבו הרשע והזדון, האכזריות והאלימות, ויותר מכול שנאת הזר בכלל ויהודים בפרט הפכו גם את הפשוט שבמעשים למעשה נועז, הרואי, כזה הראוי להיות חקוק לעד על סלע קיומנו כאומה שמוסר ומצפון תמיד יהיו עבורה האור הנכון ללכת בדרכו המוארת.