"טבח ילדי רעננה": חמשת הנערים שנורו למוות

ב-12 בנובמבר 1947 פשט כוח בריטי גדול על בית בודד בלב פרדסי רעננה, שבו נערך קורס נשק של מחתרת לח"י, ופתח באש לעבר החניכים הצעירים. חמישה נערים ונערות, בני 15-19, נהרגו. הפרשה, שזעזעה את היישוב היהודי בארץ, זכתה לכינוי "טבח ילדי רעננה" והובילה את לח"י למסע נקמה בבריטים. בשנות ה-40 שכר ארגון המחתרת לח"י (לוחמי חירות ישראל) בית בודד ונטוש, ששכן בלב פרדס באזור הגבול שבין רעננה להרצליה, סמוך לשכונת שביב של ימינו. הבית שימש מקום אימונים והדרכה בנשק לצעירי הארגון, שרבים מהם היו בני 16-18. במסגרת הקורסים למדו החניכים להכיר כלי נשק מסוגים שונים, לפרקם ולהרכיבם, לתחזק אותם ולהשתמש בהם.

המבנה, שכונה בפי אנשי המחתרת "בית הקורסים", היה בית בלוקים פשוט ולא מטויח, ובו שלושה חדרים. רק אחד מהם היה מרוצף, ואילו בשני האחרים הייתה רצפת אדמה. בחדר המזרחי הוסתר סליק: בור שנחפר באדמה, ובתוכו הוטמנה חבית ובה הוחבאו כלי הנשק. פתח הבור כוסה בכמה מרצפות. ביום שלישי, 11 בנובמבר 1947, הגיע לבית מחזור חדש של חניכי לח"י, רובם מאזור תל אביב והמרכז. הם לנו במקום, ונועדו לשהות בו כשבועיים, שבמהלכם היו אמורים לעבור הדרכות ואימונים בנושאי אחזקת כלי נשק, פירוק והרכבה, שימוש בנשק ועניינים נוספים.

הנערים נורו ללא הבחנה

למחרת בבוקר, יום רביעי, 12 בנובמבר 1947, בסביבות השעה 10:00, הקיף כוח גדול של חיילים ושוטרים בריטים את בית הקורסים המבודד שבפרדס בדרום רעננה. על-פי העדויות, הכוח מנה מאות חיילים ושוטרים, שהגיעו למקום במשאיות ובמשוריינים. ככל הנראה, הפשיטה התאפשרה בעקבות הלשנה על הפעילות שהתקיימה במקום. באותה שעה שהו בבית שמונה חניכים וחניכות, בני 15-18, וכן מפקד הקורס, יצחק מוסקוביץ, בן 19, שכינויו המחתרתי היה "יגאל". החניכים עסקו בניקוי כלי נשק שהוצאו זמן קצר קודם לכן מהסליק שבאחד מחדרי המבנה.

תצפיתן של לח"י, שתפקידו היה להשקיף על הסביבה ולהתריע על התקרבותם של חיילים, שוטרים בריטים או זרים, הבחין מתוך הבית בכוחות הבריטיים המתקרבים. הוא צעק "כלניות, כלניות" - הכינוי שבו כונו אז בארץ חיילי הצבא הבריטי. לא ברור מדוע לא הוחזרו כלי הנשק במהירות לסליק. ייתכן שהפשיטה הייתה פתאומית ומהירה, והחניכים לא הספיקו להסתירם. תחילה נשמעה דפיקה בדלת הראשית, אך בתוך דקות ספורות נפתח מטר יריות לעבר הבית. לפי אחת הגרסאות, אחת החניכות פתחה את הדלת לחייל שדפק עליה, כשבידה אקדח. ייתכן שהחייל, שראה את הנשק, נבהל וסימן לחבריו לפתוח באש.

עם תחילת הירי ניסו כמה מהחניכים להימלט דרך החלון האחורי, לכיוון הפרדס. אלא שחצר הבית הייתה מוקפת בעשרות רבות של חיילים בריטים, שפתחו באש לעבר הנערים הנמלטים. החיילים אף פרצו לתוך המבנה וירו לכל עבר. החניכים, שנותרו חשופים לאש הכבדה, היו למעשה מטרה נוחה ליורים. כתוצאה מהירי נהרגו ארבעה מאנשי לח"י: לאה גינצלר, שכינויה המחתרתי היה "רות", בת 16; שלום מחרובסקי, שכינויו "אריאל", בן 17; שרה בלסקי, שכינויה "חמדה", בת 18; ומפקד הקורס יצחק מוסקוביץ, שכינויו "יגאל", בן 19.

יהודית כהן-מגורי, שכינויה המחתרתי היה "אורה", בת 15, נפצעה באורח קשה והועברה לבית החולים ביפו. סביב מיטתה ובסביבת בית החולים הוצבה שמירה מוגברת של אנשי צבא ומשטרה בריטים. למחרת, אור ליום חמישי, 13 בנובמבר 1947, מתה מפצעיה. בכך עלה מספר ההרוגים בפרשה לחמישה. חמשת ההרוגים הובאו לקבורה בבית העלמין נחלת יצחק. חלק מבני משפחותיהם הקרובים לא השתתפו בהלוויות, בין היתר מחשש למעקב ולהתנכלות מצד הבולשת הבריטית.

הנמלטים נלכדו ונידונו למאסרי עולם

שלושה חניכים נוספים ששהו בבית הקורסים בעת הפשיטה - רבקה אליאב, שכינויה "נמרודה"; אברהם חמילבסקי, שכינויו "פנחס"; ויוסף זלוצ'בסקי, שכינויו "אבישי" - נתפסו בידי הבריטים, נעצרו והועמדו לדין. הם נידונו למאסר עולם באשמת השתייכות לארגון טרור, החזקת נשק ועבירות נוספות. חניך נוסף, חיים ריקלין, שכינויו המחתרתי היה "אריאל", הצליח להימלט ולהסתתר בפרדס סמוך. כשנתפס, טען כי הגיע למקום כדי לחפש עבודה בקטיף. בהמשך נכלא בקישלה ביפו ולאחר מכן בבית הסוהר המרכזי בירושלים.

הנידונים למאסר עולם ריצו את עונשם חודשים ספורים בלבד. כמה חודשים לאחר הפשיטה הבריטית על בית הקורסים עזבו הבריטים את הארץ והוכרזה הקמת מדינת ישראל. אחד מהחניכים שנעצרו, יוסף זלוצ'בסקי ("אבישי"), התגייס לצה"ל זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא הבריטי. הוא נפל בקרב על עוג'ה אל-חפיר במלחמת העצמאות, בשנת 1948.