נקודת השבר בחיי המדינה

תוצאות הבחירות האחרונות בישראל מסתמנות כנקודת שבר בזהותה האיתנה של מדינת ישראל. הן מסמנות את הרגע שבו הסתיים פרק אחד בתולדות המדינה, והחל פרק אחר, שונה בתכלית. מדינת הלאום היהודית ניצבת בפני הכרעה על זהותה, על יסודותיה ועל משמעותה של הציונות. עם עליית הכוח האלקטורלי המיוצג בכנסת על-ידי המגזר הערבי, היה מצופה מהם לפחות להתנהלות אחראית, מכבדת ומחושבת יותר. אין מבייש יותר מאותו רגע שבו נוגן המנון "התקווה" בכינוסה החגיגי של הכנסת בשבוע שעבר - שבו בחרו חברי הכנסת הערבים של הרשימה המשותפת לנטוש את המליאה. ברור כעת יותר מבעבר כי אין מנדט לשינוי על בסיס הישענות על קולות הערבים. האם קבלת החלטות במדינה יהודית תוכרע על הקול הערבי? ספק אם לילד הזה התפללנו.

ההסכמה הבסיסית שעליה נבנתה המדינה על-ידי מייסדיה נקבעה במגילת העצמאות: מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל. לא במקרה הופיעו שני המרכיבים הללו יחד. הם לא נועדו להתחרות זה בזה, אלא להשלים זה את זה. המדינה נועדה להיות ביתו הלאומי של העם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות, רדיפות, גירושים והשמדה, ובה בעת מדינה דמוקרטית המעניקה זכויות אזרח מלאות לכל אזרחיה, יהודים וערבים כאחד. זו הייתה נקודת המפגש, זו הייתה הפשרה ההיסטורית, וזו הייתה התשתית שעליה נבנתה ישראל.

הדרך שבה בוחר גדי איזנקוט, יחד עם חלקים מגוש השינוי, לפרש את תוצאות הבחירות ולפעול על פיהן, מעמידה את ההסכמה הזאת בסימן שאלה. גוש המתנגדים לנתניהו השיג רוב מספרי בכנסת, אבל הרוב הזה מורכב מקבוצות שונות בתכלית מבחינת תפיסת העולם, הזהות הלאומית והחזון הפוליטי שלהן. אין הומוגניות בגוש, והוא אינו ניתן לחיבור בר-קיימא. מתוך 67 המנדטים של הגוש, 19 שייכים למפלגות הערביות, ואילו ארבע המפלגות היהודיות המרכזיות מחזיקות יחד ב-48 מנדטים בלבד. המשמעות הפוליטית של הנתונים האלה ברורה: אין לגוש הזה רוב יהודי עצמאי שמסוגל להקים ממשלה יציבה ללא תמיכה או הסתמכות על המפלגות הערביות.

איזנקוט מבקש לקדם הקמת ממשלה הנשענת על מפלגות גוש השינוי, כאשר התמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות עשויה לאפשר את הקמתה ואת הישרדותה. הוא מציג את המהלך כצורך לאומי וכהזדמנות להחלפת השלטון. יש שאלה אחת שאסור להתחמק ממנה: האם החלפת שלטון מצדיקה שינוי כה עמוק במבנה היסודי שעליו נשענת מדינת ישראל מיום הקמתה? הרי לא מדובר רק בשאלה אם מפלגה ערבית תצביע בעד תקציב או תתמוך בחוק כזה או אחר, אלא ביצירת מציאות שבה קיומה של ממשלה ישראלית תלוי בכוחן הפוליטי של מפלגות המייצגות תפיסה לאומית אחרת.

האם ניתן להגן על ביטחון אזרחים יהודים מפני מאורעות דוגמת 7 באוקטובר כאשר נדרשות פעולות שיעוררו את זעמן של המפלגות הערביות? האם ניתן לנהל מלחמה בעזה ולמגר את החמאס, כשהמפלגות הערביות מתנגדות למלחמה הזו? אכן, המשחק הדמוקרטי במספרים של מנדטים "מוכרע", אך מדובר באשליה בלבד.

נדוניה פוליטית

כמובן, אין בכך כדי לשלול את זכותם של אזרחי ישראל הערבים לבחור ולהיבחר - זכותם להשתתף בחיים הפוליטיים היא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה. אבל יש הבדל בין שוויון אזרחי מלא לבין שינוי מאזן הכוחות הלאומי באופן שבו עצם האפשרות להקים ממשלה תלויה בהסכמה של מפלגות ערביות, שאינן שותפות בהכרח לחזון הציוני. כאשר הרכבת הממשלה, הישרדותה והיכולת שלה למשול נשענות על שותפות פוליטית בין שתי תפיסות לאומיות, אנחנו נכנסים למציאות בעלת מאפיינים דו-לאומיים - לא בהכרח במובן החוקתי, אלא במובן הפוליטי והמעשי. אפשר לקרוא לזה מעתה "מדינה יהודית-ערבית-דמוקרטית". אפשר גם לראות בכך את ראשיתה של מציאות שבה הזהות היהודית של המדינה מטושטשת רק כדי שהגוש של השמאל יוכל להשתלט על מוקדי הכוח שאיבד מאז מהפכת 1977.

כיהודי, אני מתקשה להשלים עם האפשרות שהחזון הציוני, שבמסגרתו הוקמה מדינת הלאום של העם היהודי, יהפוך לעוד נדוניה פוליטית. לא משום שלאזרהים הערבים אין מקום שווה במדינה, אלא משום שהרעיון של מדינה יהודית אינו עוד סעיף טכני שאפשר לרוקן מתוכן באמצעות הסדר קואליציוני.

במערכת הבחירות הוצגו התחייבויות ברורות שלא להקים ממשלת מיעוט הנשענת על המפלגות הערביות. הבוחר שהצביע למפלגות מסוימות בגוש השינוי עשה זאת גם על יסוד ההבנה הזאת. כעת, כאשר התוצאות אינן מספקות את הרוב הפוליטי הרצוי, מתברר שההתחייבויות עלולות להפוך לגמישות מאוד. אם מנהיגים מבטיחים לציבור שלא יקימו ממשלת מיעוט הנשענת על תמיכת מפלגות ערביות, ולאחר הבחירות מקדמים בדיוק את האפשרות הזאת, מדובר בשבירה של אמון ציבורי. זו אינה רק הפרת הבטחה פוליטית, אלא פגיעה בזכותו של הבוחר לדעת לאיזה מהלך הוא נותן את קולו. במובן הזה, אפשר לראות במהלך הזה הונאה פוליטית: הציבור התבקש להצביע על בסיס מערכת התחייבויות אחת, וכעת הוא מתבקש לקבל מציאות אחרת.

הטרגדיה היא שנדמה שהמערכת הפוליטית איבדה את היכולת למצוא את נקודת המפגש. במקום לנסות לבנות הסכמה לאומית רחבה סביב שאלות היסוד של המדינה, המערכת הפוליטית מתנהלת כמשחק סכום אפס: ניצחון של מחנה אחד מחייב את ביטול רצונו של המחנה האחר. אפשר היה לצפות מאיזנקוט, כאדם ששירת שנים בצמרת הביטחונית של ישראל וכמי שמבקש להנהיג אותה, שינסה לייצר את אותה נקודת מפגש. אפשר היה לצפות שינסה לבנות ממשלת הסכמה לאומית, שתכיר בכך שמדינת ישראל גדולה יותר מכל מנהיג ומכל גוש פוליטי.

אם הדרך להחלפת השלטון עוברת בהקמת ממשלה שתלויה בתמיכה פוליטית של מפלגות ערביות, תוך ויתור על התחייבויות שניתנו לבוחרים, הרי שזו אינה בהכרח הדרך לאיחוי הקרע - ייתכן שזו דווקא הדרך להעמיק אותו. לכן, יש להציב תמרור "אין כניסה" בפני אותה דרך של הישענות על 19 המנדטים של הגוש הערבי. לאיש אין מנדט לשינוי פניה וצביונה של המדינה מ"מדינה יהודית ודמוקרטית" למדינה "יהודית-ערבית ודמוקרטית".