הרהורים על חג החנוכה

החג הזה לא היה אהוב במיוחד על רבותינו. יותר מדי גבורה אנושית הצטברה בו, ודומה כי ראו בו איזה פיחות בְּיִחוּס הגאולה שבו לקדוש ברוך הוא. החג מוזר מעט באורכו ובמצוות הנהוגות בו. בעוד החג הקדוש ביותר ביהדות, שבת השבתון, יום הכיפורים, מִשְׁכוֹ רק יום אחד, וכך למעשה גם החג השני ואולי השלישי בחשיבותו אחרי הפסח, ראש השנה, שבו נכתב גורלו של האדם לדעת המאמינים, נמשך אף הוא רק יום אחד, שהורחב ליומיים - הנה חג החנוכה נחגג שמונה ימים תמימים. אין ספק ששלושת המועדים - פסח, שבועות וסוכות - קיבלו יֶתֶר חשיבות מחגים של גאולות או הַצָּלוֹת מאוחרות יותר, כמו חנוכה ופורים, מסתמא, בין היתר, מחמת קדושתם מדאורייתא, מִצַּו התורה עצמה.

השבת, החוזרת מדי שבעה ימים, מסמנת אירוע חשוב בתולדות האנושות - היא חג בריאת העולם. בשונה מכל חג אחר היא נחגגת כ-52 פעמים בשנה. אפשר ויש לתמוה מדוע לא נקבע במפורש, שלא על דרך הפרשנות, יום מוגדר נוסף בשנה לציון הבריאה.נס אחר, הנוגע לכלל האנושות, הוא תום המבול וההתחייבות האלוקית שלא להשיבו עוד. אירוע מכונן זה, שמשמעו יצירת כל העולם כולו מניצולי התיבה, ו"אתחול" מחדש של כל האנושות מזרעו של נח - לא זכה לחג משלו.כמו-כן לא נקבעו תאריכי חג מיוחדים לאירועים חשובים בתולדותינו, כמו ניפוץ הפסילים בידי אברהם והופעת האמונה באל אחד - המונותאיזם. גם לא צוין יום כניסתו של אברהם לארץ והבטחתה לזרעו.

גם סיפור יוסף, והצלת משפחת אביו, ולמעשה כל עם ישראל (וכל אוכלוסיית האימפריה המצרית) מרעב, לא צוין בחג מיוחד. לא נקבע מועד לתשועות העם בגבורות השופטים - שמגר בן ענת, גדעון הוא ירובעל, יפתח הגלעדי, שמשון ועוד. כך גם אין אנו חוגגים את ייסוד המלוכה בישראל, אולי משום ששמואל, הנביא בזמן יצירתה, כה התנגד לה, ודומה שגם המקרא לא התפעל ממנה... לא ידוע על חג מפורש לחנוכת מקדש שלמה, או לשיפוצו והרחבתו בידי הורדוס; חג שיבת ציון נבלע בחג פורים, ללא ציון מיוחד.

אכן, יציאת מצרים הייתה מועד מכונן בהיסטוריה של עם ישראל, והיא מוזכרת כמעט בכל תפילה, בקידוש בשבת ובכל קדיש, ולזכרה נקבעו שני חגים ארוכים: פסח וסוכות. העם יצא מעבדות לחירות, ובתהליך ארוך, שראשיתו נדודים של 40 שנה במדבר ומות יוצאי מצרים, חזר עַם העבדים להיות עם בני חורין. הצלת העם מהגלות בימי כורש, עזרא ונחמיה, אחרי שנגזר דין כל העם היהודי למות בחותם אחשוורוש, זכתה לחג בן יום אחד, פורים, שהקדושה שבו נבלעת בתחפושות הקרנבל ובשתיית היין, שכה אינן מתאימות למסורת הרצינית, המכובדת ו"הכבדה" של היהדות. כלום הנס בפורים, שקרה בחו"ל, כה נופל מניסי החנוכה? אולי.

בחג החנוכה יש מספר תכנים. דומה ששניים-שלושה הם החשובים ביותר: מבחינת הדת הוא חג הגאולה משליט זר שניסה להעביר את העם על דתו. כמו-כן הוא מסמל את טיהור המקדש והשבת עבודת הקודש. ההיבט השלישי הוא לאומי: השחרור משעבוד לשלטון זר ועוין לחירות, וכינון מחודש של מדינונת עצמאית. אבל - שמונה ימים?! ומדוע שמונה? האם בשל נס פך השמן, שהספיק למאור לשמונה ימים? כלום נס זה - המשתווה אולי לצפחת השמן שלא חסרה, אשר שבה והתמלאה מעצמה כברכת אליהו הנביא לאותה אלמנה צרפתית - מצדיק אורך כזה של חג? כלום תאורת המקדש חשובה יותר מטיהורו? מהניצחון על חילות יוון-היא-סוריה? או שזו סתם אגדה חביבה?

חנוכה הוא חג האור. ידועה המחלוקת המפורסמת בין בית שמאי, שהורה שיש להדליק בערב הראשון שמונה נרות ולהפחית בכל יום נר אחד, לבין בית הלל, שהורה שמעלים בנרות ובכל ערב מוסיפים נר. הדעת נותנת שההלכה אמורה הייתה להיות כבית שמאי, שהרי החג נופל בכ"ה בכסלו, ובכלל, בכל חג ארוך ביהדות היום הראשון הוא החג העיקרי, ולעיתים - כך גם היום האחרון. מה טעם ראו פה לסטות מהנוהג? דומה שמדובר בהיבט פסיכולוגי - אין מפחיתים בקודש וממעיטים את האור מיום ליום, ככתוב: "מַעֲלִין בקודש ואין מוֹרִידִין".
ושוב - אם נחזור לסיפור פַּךְ השמן - הנה הנס גָּדַל מיום ליום; שמן שֶׁדַּי בו ליום אחד הוסיף ובער, וכל יום של אור נוסף הגדיל את הנס.

אפשר לתת בחג החנוכה עוד ועוד סימנים: מלכתחילה האור נוסך שמחה. כבר בבריאה, הצו הראשון של בורא עולם היה "יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". הברכה הגדולה מצאה ביטויה בפסוק: "ויוציאנו מחושך לאור". האדם הקדמון צָעַד צַעַד עצום בהתפתחות האנושות משהצליח לשלוט באש ועלה בידו להדליקה לאור, לחום, להכנת מזון, ולהשתמש בה ככלי נשק רב עוצמה מול חיות הַטֶּרֶף שאִכְלסו את עולמו. כך גם האריך לעצמו את שעות האור ליצירה, לחינוך ולכל צורך.

היו דתות, כמו בפרס ובהודו, שעבדו את האש. גם במקדשנו בערה אש התמיד. הקרבת הקורבנות, כולל במזבחות הראשונים שבנו אבותינו, הצריכה שימוש באש. כאשר האלוקים "מקבל" את הקורבן - הקורבן מְאֻכָּל באש. די אם נזכיר את פרשת "האש הזרה" שבה נכוו בני אהרון, וכן את האש שעלתה במזבחו הרטוב של אליהו הנביא על הר הכרמל. האש היא קמצוץ מן השמש, אשר חוּמָהּ נותן אור וחיים לעולמנו. ואם הדלקת הנרות היא זכר לתאורת הנס של בית המקדש, הנה האור בביתנו הופכו למקדש-מעט, כל עוד הנרות דולקים.

הנרות אסורים בשימוש: "ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". בזה שונים הנרות ממרבית הקורבנות, שברובם, לאחר הזאת הדם על המזבח, שריפת הַחֵלֶב והסרת הנתחים לַכֹּהֵן - בעל הקורבן אוכל את בשרו. את הנרות יש להדליק בחלון, כך שיֵראו בחוץ, להגדיל פרסום הנס. נשים לב - חג החנוכה אינו קרוי "חג הָאוֹרוֹת", אלא "חג הָאוּרִים". אוּר הוא גם אוֹר וגם אש. מי ייתן והאור ואש התמיד בלבנו לא יכבו לנצח. חג אוּרִים שמח.