משימות לאומיות [צילום: זולטן קלוגר/לע"מ]
מדוע הועכרה שעתן היפה של התנועות הקיבוציות |
בשנות ה-50 התגייסו בני הקיבוצים ללמד עולים חדשים קרוא וכתוב במעברות, אך במבט לאחור נתפסת תרומתם החלוצית בקרב רבים מהצאצאים כביטוי להתנשאות ולאליטיזם |
מיזם ביעור הבערות (שנקרא לעיתים גם "מבצע ביעור הבערות") היה מהלך חברתי-חינוכי דרמטי ורחב היקף, אשר התקיים בשנים הראשונות להקמת המדינה. מטרתו הייתה לחסל את האנאלפביתיות (הבערות) בקרב המבוגרים בכלל, ובקרב העולים החדשים שהגיעו במסגרת גלי העלייה ההמוניים בשנות ה-50 של המאה הקודמת בפרט.
עם הקמת המדינה וקליטתם של מאות אלפי עולים מארצות אסיה, אפריקה ומזרח אירופה, התברר כי שיעור גבוה מתוכם - בעיקר נשים ממוצא מזרחי - לא ידעו קרוא וכתוב כלל בעברית, ולעיתים אף לא בשפות אחרות. לצורך המבצע גויסו אלפי מורים, אך בשל המחסור החמור באנשי הוראה מוסמכים, גויסו גם חיילות מורות (חיילות צה"ל שנשלחו לשטח כחלק משירותן), סטודנטים ומתנדבים מקרב הוותיקים. גם חברים וחברות מקיבוצים השתתפו בו.
השיעורים נערכו בדרך כלל בשעות הערב, לאחר יום העבודה, בצריפים, באוהלים, בבתי ספר מקומיים או במרכזים הקהילתיים של אותם ימים. הפעילות קיבלה תוקף פורמלי גם באמצעות חוק לימוד חובה (תש"ט-1949), שבין היתר הטיל חובה על מבוגרים חסרי השכלה בסיסית עד גיל מסוים לרכוש ידיעת קרוא וכתוב בסיסית בעברית. משרד החינוך והתרבות, בשיתוף עם הסוכנות היהודית וצה"ל, הובילו את המהלך המערכתי הזה מתוך תפיסה שחינוך הוא כלי מרכזי לקידום שוויון ולבניית החברה הישראלית החדשה.
התנועות הקיבוציות (הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים והקיבוץ הארצי) ראו בעצמן חלוץ של משימות לאומיות. בעקבות קריאתו של דוד בן-גוריון להתגייסות לטובת קליטת העלייה ("מן העיר אל הכפר" ומשימות התנדבות), יצאו חברי קיבוצים - ובעיקר מורים, אנשי חינוך וצעירים - ללמד קרוא וכתוב במעברות, במושבי העולים ובעיירות הפיתוח הסמוכות לקיבוצים (כמו באזור בית שאן, הנגב והגליל).
זה מכבר היה ידוע לנו, הקיבוצניקים, כי "ראשונים תמיד אנחנו" ו"לפקודה תמיד אנחנו" - במירכאות ובלעדיהן. גם צעירים וצעירות השתתפו במיזם הנחלת קרוא וכתוב ל"נבערים": בני ובנות קיבוצים שיצאו לשנת שירות (ש"ש) לפני הגיוס, או שירתו במסגרת גרעיני נח"ל, נשלחו לעיתים קרובות ליישובי ספר ולמעברות כדי להדריך וללמד. עבודת ביעור הבערות בקרב המבוגרים הייתה חלק בלתי נפרד מסדר היום של רבים מהם, לצד ההדרכה בתנועות הנוער.
התרומה של הקיבוצים למיזם לא התמצתה רק בהגעת נציגיהם אל מתחמי הלימוד: בשנות ה-50 החלו קיבוצים רבים להעסיק עולים חדשים מהמעברות ומהיישובים הסמוכים כעובדים שכירים בחקלאות, בבניין ובמפעלים. בחלק מהקיבוצים התעוררה יוזמה פנימית ללמד את אותם פועלים לקרוא ולכתוב בסיום יום העבודה או בהפסקות, מתוך תחושת אחריות חברתית ורצון לצמצם את הפערים.
הפרדוקס של תרומת הקיבוצניקים
המפגש הזה בין בני הקיבוצים הוותיקים לבין העולים החדשים במעברות ובמושבים היה טעון ומורכב מבחינה תרבותית וחברתית. במידה רבה הוא נותר כזה גם כיום. יש רבים התופסים את הקיבוצניקים גם כיום, אחרי כל השנים, המעשים, ההתגייסות והתרומה, ככת אליטיסטית, אשכנזית, יהירה ומתבדלת. מה שהיה אמור להיזקף לזכותה של התנועה הקיבוצית - לא זו בלבד שנזקף לחובתה, אלא שמעורבותם של קיבוצים במיזם זה נתפסת כגילוי של התנשאות, זלזול, זעם ואף בוז. גילויי התכונות האלה באו, בין היתר, לידי ביטוי במה שמכונה "מחאת האסי", שבה הוקעו ונואצו חברי קיבוץ ניר דוד, אשר סירבו להתיר כניסה בלתי מבוקרת של תושבי הסביבה לנחל האסי הזורם בשטחו.
אבא ז"ל, החכם באדם, אמר לי פעם, לא זוכר באיזה הקשר, כאשר שיתפתי אותו במשהו אישי: "אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע?". במובן מסוים ניתן להחיל שאלה זו גם על מעורבותם ותרומתם של הקיבוצניקים, שהייתה אמורה להיות מוערכת ומבורכת עד היום במבצע ביעור הבערות, אבל אם תשאלו (אני שאלתי) צעירים, דור שני ואף שלישי, צאצאיהם ההמשכיים של מי שלמדו קרוא וכתוב במבצע הנ"ל, אני משער כי לא מעט מהם (בלשון המעטה) יגידו שבמבט לאחור היו מוותרים על מעורבותם של הקיבוצניקים ופוטרים אותה במילים 'לא צריך טובות'.
חבל, כי מבצע ביעור הבערות היה, בין היתר, שעתן היפה של התנועות הקיבוציות, אשר אז טרם התאחדו לתנועה אחת, ביטוי לערבות הדדית, לציונות ללא מירכאות וללא ציניות, תרומה נטו למתן סיכוי לאנשים רבים שעלו מן המזרח להשתלב בישראל כאזרחים מועילים.
עם הקמת המדינה וקליטתם של מאות אלפי עולים מארצות אסיה, אפריקה ומזרח אירופה, התברר כי שיעור גבוה מתוכם - בעיקר נשים ממוצא מזרחי - לא ידעו קרוא וכתוב כלל בעברית, ולעיתים אף לא בשפות אחרות. לצורך המבצע גויסו אלפי מורים, אך בשל המחסור החמור באנשי הוראה מוסמכים, גויסו גם חיילות מורות (חיילות צה"ל שנשלחו לשטח כחלק משירותן), סטודנטים ומתנדבים מקרב הוותיקים. גם חברים וחברות מקיבוצים השתתפו בו.
השיעורים נערכו בדרך כלל בשעות הערב, לאחר יום העבודה, בצריפים, באוהלים, בבתי ספר מקומיים או במרכזים הקהילתיים של אותם ימים. הפעילות קיבלה תוקף פורמלי גם באמצעות חוק לימוד חובה (תש"ט-1949), שבין היתר הטיל חובה על מבוגרים חסרי השכלה בסיסית עד גיל מסוים לרכוש ידיעת קרוא וכתוב בסיסית בעברית. משרד החינוך והתרבות, בשיתוף עם הסוכנות היהודית וצה"ל, הובילו את המהלך המערכתי הזה מתוך תפיסה שחינוך הוא כלי מרכזי לקידום שוויון ולבניית החברה הישראלית החדשה.
התנועות הקיבוציות (הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים והקיבוץ הארצי) ראו בעצמן חלוץ של משימות לאומיות. בעקבות קריאתו של דוד בן-גוריון להתגייסות לטובת קליטת העלייה ("מן העיר אל הכפר" ומשימות התנדבות), יצאו חברי קיבוצים - ובעיקר מורים, אנשי חינוך וצעירים - ללמד קרוא וכתוב במעברות, במושבי העולים ובעיירות הפיתוח הסמוכות לקיבוצים (כמו באזור בית שאן, הנגב והגליל).
זה מכבר היה ידוע לנו, הקיבוצניקים, כי "ראשונים תמיד אנחנו" ו"לפקודה תמיד אנחנו" - במירכאות ובלעדיהן. גם צעירים וצעירות השתתפו במיזם הנחלת קרוא וכתוב ל"נבערים": בני ובנות קיבוצים שיצאו לשנת שירות (ש"ש) לפני הגיוס, או שירתו במסגרת גרעיני נח"ל, נשלחו לעיתים קרובות ליישובי ספר ולמעברות כדי להדריך וללמד. עבודת ביעור הבערות בקרב המבוגרים הייתה חלק בלתי נפרד מסדר היום של רבים מהם, לצד ההדרכה בתנועות הנוער.
התרומה של הקיבוצים למיזם לא התמצתה רק בהגעת נציגיהם אל מתחמי הלימוד: בשנות ה-50 החלו קיבוצים רבים להעסיק עולים חדשים מהמעברות ומהיישובים הסמוכים כעובדים שכירים בחקלאות, בבניין ובמפעלים. בחלק מהקיבוצים התעוררה יוזמה פנימית ללמד את אותם פועלים לקרוא ולכתוב בסיום יום העבודה או בהפסקות, מתוך תחושת אחריות חברתית ורצון לצמצם את הפערים.
הפרדוקס של תרומת הקיבוצניקים
המפגש הזה בין בני הקיבוצים הוותיקים לבין העולים החדשים במעברות ובמושבים היה טעון ומורכב מבחינה תרבותית וחברתית. במידה רבה הוא נותר כזה גם כיום. יש רבים התופסים את הקיבוצניקים גם כיום, אחרי כל השנים, המעשים, ההתגייסות והתרומה, ככת אליטיסטית, אשכנזית, יהירה ומתבדלת. מה שהיה אמור להיזקף לזכותה של התנועה הקיבוצית - לא זו בלבד שנזקף לחובתה, אלא שמעורבותם של קיבוצים במיזם זה נתפסת כגילוי של התנשאות, זלזול, זעם ואף בוז. גילויי התכונות האלה באו, בין היתר, לידי ביטוי במה שמכונה "מחאת האסי", שבה הוקעו ונואצו חברי קיבוץ ניר דוד, אשר סירבו להתיר כניסה בלתי מבוקרת של תושבי הסביבה לנחל האסי הזורם בשטחו.
אבא ז"ל, החכם באדם, אמר לי פעם, לא זוכר באיזה הקשר, כאשר שיתפתי אותו במשהו אישי: "אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע?". במובן מסוים ניתן להחיל שאלה זו גם על מעורבותם ותרומתם של הקיבוצניקים, שהייתה אמורה להיות מוערכת ומבורכת עד היום במבצע ביעור הבערות, אבל אם תשאלו (אני שאלתי) צעירים, דור שני ואף שלישי, צאצאיהם ההמשכיים של מי שלמדו קרוא וכתוב במבצע הנ"ל, אני משער כי לא מעט מהם (בלשון המעטה) יגידו שבמבט לאחור היו מוותרים על מעורבותם של הקיבוצניקים ופוטרים אותה במילים 'לא צריך טובות'.
חבל, כי מבצע ביעור הבערות היה, בין היתר, שעתן היפה של התנועות הקיבוציות, אשר אז טרם התאחדו לתנועה אחת, ביטוי לערבות הדדית, לציונות ללא מירכאות וללא ציניות, תרומה נטו למתן סיכוי לאנשים רבים שעלו מן המזרח להשתלב בישראל כאזרחים מועילים.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| מדוע הועכרה שעתן היפה של התנועות הקיבוציות |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

