העדריות המאפיינת את התקשורת הישראלית שוב הומחשה לעין כל: נוני מוזס התיר את הרסן וכלבי הציד שלו שוב ושוב מגויסים נגד ראש הממשלה ובעד הזוג החד"ש, אבל כל זה אינו מפריע לעדר. מה כן מפריע לעדר? שראש הממשלה משיב אש. כלומר, כל עוד נתניהו מותקף, הכל מקובל. כאשר נתניהו תוקף בחזרה, הכל מתריעים מפני חשש לדיקטטורה. העדר שוכח שאילו היה מדובר בדיקטטורה, התקשורת לא הייתה יכולה לתקוף את ראש הממשלה.
וכאשר נמתחת ביקורת על התקשורת, העדר מיתמם, כאילו מדובר רק במלחמה בין שני העיתונים הגדולים, ואילו כל שאר התקשורת היא מקצועית ואינה נוטלת צד במערכת הבחירות. ואמנם, היא שומרת על איזון: לא בין נתניהו לבין הרצוג חלילה, אלא בין בוז'י לבין ציפי, וכך לעתים קרובות מצוטטים גם בוז'י וגם ציפי מול דברי ראש הממשלה. כל מי שמאזין או צופה באמצעי השידור ה"ממלכתיים" יכול להתרשם מדעותיהם של המגישים, מנטיות ההצבעה שלהם, ומי המועמד/ת הראוי/ה בעיניהם. כל מגיש מרשה לעצמו לסנן הערה עוקצנית או חיוך לעגני כלפי
ישראל היום, אך
לעולם לא נגד הציפיתונים. לא מספיק נכתב על העובדה שניתן לדבר על ה"תקשורת" בלי להיות מואשם בהכללה.
כמי שכתב עשרות מאמרים ב
הארץ, עשרות מאמרים ב
ידיעות אחרונות וב-ynet, עשרות מאמרים בישראל היום - אני יכול להעיד שקל יותר לפרסם בישראל היום ביקורת על נתניהו מאשר לפרסם בעיתונים האחרים מילה טובה על נתניהו. אבל, התקשורת בשלה: זו ממשיכה בהתייחסותה העוינת והלעגנית לישראל היום. מתי נשמעה באמצעי שידור "ממלכתי" מילת גיחוך לגבי ציפיתון כלשהו?
התקשורת הקרקסית להוטה לערוך עימות בין המועמדים לראשות הממשלה. אם כך, מדוע לא מקובל עליה שהעימות, אם יהיה, יתקיים בין ראש הממשלה נתניהו מימין לבין מועמדי הזוג החד"ש משמאל. אם לשמאל יש שני מועמדים לתפקיד הרם, יתכבדו השניים ויציגו את מידת התאמתם לתפקיד הרם, אבל כאשר הזמן המוקצה לימין ולשמאל יהיה זהה. קל להבין מדוע הזוג החד"ש וסייעניו בתקשורת מסתייגים ממתכונת הוגנת כזו.
לחלופין: אולי יהיה מעניין דווקא לערוך עימות בין בוז'י לציפי, בין תרנגול לציפורע.
ביקורת מימין? אף פעם ועוד, התקשורת משרתת את הזוג החד"ש בשעה ששוב ושוב היא מתייחסת אליו כמרכז-שמאל ולא כשמאל. האם כך היא נוהגת בליכוד, שמאז נאום (מעידה) בר-אילן של נתניהו אינו אלא מרכז-ימין, אבל בתקשורת הוא ימין. הצגה מגמתית כזו ייתכן שהיא מיועדת להקל על השמאל ללקט בוחרים במרכז, ובמקביל להקשות על הימין למשוך בוחרים המתלבטים במרכז. לא מיותר להזכיר כי בקשת הפוליטית הישראלית יש קצה אחד בלבד; בקצה השני נמצאים "מתונים", שאינם אלא יונים טורפות.
הפרשנים השונים נשמעים שוב ושוב כבלתי-מרוצים מכך שמסע הבחירות ("קמפיין" בלשונם) של השמאל שגוי ואינו תוקפני מספיק, כלומר הם היו רוצים לראות
יותר בוץ ורפש במערכת הבחירות. והיכן תרבות הדיון, פרשנים יקרים? הם למעשה מייעצים לשמאל במטרה לשפר את מעמדו בקרב הבוחרים. ומדוע אינם מייעצים לליכוד, למשל, שיימנע מלתקוף את
הבית היהודי ויתמקד במשיכת מצביעים מהמפלגות המצויות שמאלה ממנו? אין זאת אלא שהם מרוצים מכך שהליכוד שוגה בבחירת היעד להתקפותיו, ועל כן אינם מזהירים אותו מפני שגיאתו.
ובעניין אחר, התקשורת ה"חוקרת" עוסקת בבקבוקים ובשטויות אחרות, אבל מעלימה עין מעניינים חשובים הרבה יותר. לדוגמה: ההתערבות האירופית הבוטה והכספים הרבים שאירופה (כולל ממשלות) מזרימה, הן לעמותות השמאל הקיצוני המסייעות לשתקן הידוע והן לבנייה ערבית ביהודה ובשומרון, שכל תכליתה היא לקבוע עובדות בשטח ולקדם את איוולת שתי המדינות, כלומר את היפוכו של השלום.
התערבות זרה ומקוממת זו נתקלת בשתיקתו הרועמת של כלב השמירה.
כדרכה מאז ומקדם, ביקורתיותה של התקשורת היא משמאל בלבד כלפי כל הממשלות, כולל ממשלות שמאל, ומעולם לא ביקורת מימין. יש סיכוי לא מבוטל שדווקא חד-צדדיותה של התקשורת הישראלית תתגלה כנשק הסודי של ראש הממשלה נתניהו, כלומר, ב"הפוך על הפוך", תגרום לבוחרים רבים לנדוד ימינה לנוכח תמונת המציאות המדומה המשווקת לו על-ידי תקשורת מגמתית.
האם ביבי יודח? 
