שנים רבות יש סוברים, שנים רבות מדי ישב מנחם בגין המנוח באופוזיציה, כאשר בתאריך 17.5.1977, בבחירות שהתקיימו לכנסת התשיעית, אירע האירוע שכונה לימים בשם "המהפך". כתוצאה מבחירות אלה הצליח מנחם בגין סוף-סוף, לאחר ישיבה בת 39 בתפקיד מנהיג האופוזיציה להרכיב ממשלה בראשותו. 63 מחברי הכנסת (מסיעות הליכוד, שלומציון, המפד"ל, אגודת-ישראל ומשה דיין, הצביעו הצבעת אמון בכנסת, בממשלה זו, כאשר 53 חברי כנסת הצביעו נגד כינונה. לימים, הצטרפה לממשלה, גם סיעת ד"ש, על כלל 15 חברי הכנסת שלה וממשלת בגין הראשונה נהנתה מאמון רחב היקף, קרי מתמיכתם של 78 חברי כנסת, מתוך 120 חברי כנסת מכהנים.

מנחם בגין, שהתרגל לשבת בשורות האופוזיציה, היה ידוע ומפורסם "במשפטי האופוזיציה" שלו, דוגמת רצונו: "לשרת את העם באופוזיציה", או: "אפשר להיכשל בבחירות גם 20 פעם ולזכות בפעם ה-21" וכן: "מאופוזיציה ראשית לראשות הממשלה". ניתן היה להבין לליבו של בגין, שמשך שנים "טרטר" באוזניו וסביבותיו דוד בן-גוריון המשפט המפורסם, לפיו שלטון יכונן בישראל "בלי חרות ומק"י". בכך כרך בן-גוריון תנועת החרות והקומוניסטים יחדיו, הפך אותם למצורעים, המצויים בשולי המחנה הפוליטי ושלל מהם הלגיטימיות הפוליטית העתידית לשלטון.

בגין השתוקק, בכל נימי נפשו להכרה בו כמנהיג פוליטי, המקובל ומוכר על כלל שדרות ורכיבי החברה הישראלית, גם אם לא החזיקו הם וגם/או חלק מהם, בדעותיו הפוליטיות ולא צידדו בהן. ב-17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית, שבהן ניצח בגין, וכן מפלגת ימין, לראשונה בתולדות המדינה, במה שכונה "המהפך". בבחירות זכה הליכוד ל-43 מנדטים (ועוד 2 של מפלגת "שלומציון" שחברה לליכוד), המערך השני זכה ל-32 מנדטים, וד"ש, שבראשה עמד יגאל ידין ל-15 מנדטים. בכל ערי הפיתוח, בלי יוצא מן הכלל, גרף הליכוד את רוב הקולות. יריבו של בגין במאבק על קולות המצביעים היה שמעון פרס, אשר הייתה לו זו הפעם הראשונה שבה התמודד על תפקיד ראש הממשלה. בגין הזמינו לשמש סגן ראש הממשלה ושר הביטחון, אולם פרס דחה הצעה זו. עבור בגין היה ליל הבחירות מהגדולים שבחייו. הוא צפה עד אמצע הליל בתוצאות הבחירות בביתו. אל "בית ז'בוטינסקי", משכנה של תנועת החרות בתל אביב, הגיע רק לאחר ששוכנע מעל לכל ספק כי התחולל המהפך. בשעה 3:30 נשא דברים נרגשים, בזו הלשון:

"היום חל מפנה בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית, שכמוהו לא ידענו 46 שנים, מאז הקונגרס הציוני ה-17 ב-1931, שבו הציע זאב ז'בוטינסקי לקבוע שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו... תלמידיו, שבשם תורתו ולמען הגשמתה נלחמו לשחרור האומה, המשיכו בסובלנות, ומתוך אמונה שלמה בדמוקרטיה, לשאוף לשנות את פני הדברים במדינתנו. בפתק הבוחר, ורק בפתק הבוחר, הגענו עד היום...".

מנחם בגין "זייף" במקצת פני המציאות וצבע אותה, בצבעים ורודים יותר, משהתרחשה היא בפועל. יותר משרצה הציבור בליכוד, הרי מאס הוא במערך ובעט אותו מהשלטון, מכל מדרגות השררה. התהליך החל מיד לאחר כשלון מלחמת יום הכיפור, בשנת 1973 ונסתיים, במהפך, בשנת 1977. בבחירות אלה זכה המערך ב-32 מנדטים, הליכוד זכה ב-43 מנדטים ומפלגת ד"ש - אליה זרמו קולות מאוכזבי המערך - זכתה ב-15 מנדטים. חיבור קולות המערך וד"ש מורה שגוש זה מנה 47 מנדטים, קרי 4 מנדטים יותר מהליכוד. הציבור טרם הפנים לגיטימיות שלטון הימין, חרף ה"מהפך" שביטויו היה ראש וראשונה שלילת לגיטימיות השלטון מהשמאל ונגזרתו הייתה - קבלת שלטון הימין, כרע נסבל.

זמן קצר לאחר שנבחר מנחם בגין לתפקיד ראש-ממשלה, הקים הוא ועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופט בית המשפט העליון, דוד בכור, כאשר "ועדת בכור" הוכרה בציבוריות הישראלית, בשמה העממי: "הוועדה לחקר רצח ארלוזורוב". בצד השופט, דוד בכור, מנתה הוועדה את נשיאו לשעבר של בית משפט המחוזי, בתל אביב, מרדכי (מקס) קנת ופרופ' אליעזר ברקוביץ. הוועדה לחקר רצח ארלוזורוב הוקמה על-ידי מנחם בגין, לאחר שהעיתונאי והסופר, שבתאי טבת, פרסם ספר שכותרתו הייתה: "רצח ארלוזורוב".

מסקנותיה של וועדת בכור היו, כי סטבסקי ורוזנבלט, שהורשעו - בעבר - ברצח ארלוזורוב, הינם חפים מפשע, אך שהחשדות נגדם לא היו נטולי בסיס. עם זאת קבעו השופטים כי הראיות והחומר שהובאו לפניהם לא אפשרו להם לקבוע מי היו הרוצחים והאם זה היה רצח פוליטי מטעם מפלגה כלשהי או לא. קרוביו ומקורביו של ארלוזורוב דחו את מסקנות הוועדה, שמתחה ביקורת על רעייתו ששינתה גרסאות בעדויותיה. כנגד הקמת הוועדה הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה שחקירתה הינה התערבות בלתי נאותה בפסק דין חלוט של הרשות השופטת. בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי אין בהקמת הוועדה התערבות שכזו.

הקמת ועדת בכור, הייתה משאת ליבו של מנחם בגין, שביקש - בדרך של הקמת וועדת חקירה ממלכתית - לטהר האשמות שהואשם הימין, בידי השמאל, בכל הקשור לרצח ארלוזורוב. הקמת וועדה זו, הייתה מושא לטענות נגד שימוש בוועדת חקירה ממלכתית, שכל מטרתה עיסוק בעניינים, מן העבר, שאין להם, כל השפעה שהיא, בהווה. בשיח הציבורי-פוליטי בישראל, קיימת - עד עצם היום הזה - מחלוקת ביחס להשפעת רצח ארלוזורוב על ההיסטוריה של התנועה הציונית ומדינת ישראל. יש הרואים ברצח עדות מכרעת לאלימות המושרשת בתנועות הימין. אחרים רואים ברצח בסיס ל"עלילת דם" מופרכת שטפלה מפא"י על מתנגדיה, לצורך ביסוס מעמדה כמנהיגת התנועה הציונית.

יש להזכיר ולציין, כי במקביל לקרע שחל ביישוב, בעקבות רצח ארלוזורוב וההתפלגות החדה, בין ימין ולשמאל, הרי ברקע הדברים, פעלו גם "פלוגות הפועל", שהיו ידועות, בשמן הרשמי: "פלוגות הסדרן". פלוגות אלה הוקמו בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 כמיליציה הסתדרותית בחסות הפועל, שנועדה להתייצב בעיקר נגד פלוגות בית"ר. פלוגות אלה פעלו גם נגד הקומוניסטים והיוו מסווה לפעילויות של ההגנה, בעיקר לשם מתן אימון גופני צבאי.

פלוגות הפועל שימשו כזרוע ביצועית-פוליטית של ההסתדרות עד שנות ה-60 של המאה ה-20 ופעלו כנגד כל מי שהמרה החלטות ההסתדרות. המטרה המקורית לשמה הוקמו הפלוגות, הייתה שמירה על הסדר באירועים ציבוריים. לכן נקראו פלוגות אלה, בתחילה, "פלוגות הסדרן". מטרה נוספת של הקמת פלוגות אלה, הייתה בניית בסיס לכוח מגן, במקרה של הידרדרות במצב הביטחוני.

הקיטוב בין השמאל לימין, קיים עד עצם ימינו אנו, אם כי אין הוא כה קיצוני ובולט לעין, כפי שהיה בעבר. כיתוב זה הועבר והועתק אל מגרשי הספורט ועד היום קיימת החלוקה החדה בין ה"אדום" של קבוצות הפועל לבין ה"צהוב" של קבוצות בית"ר וגם/או ה"צהוב-כחול" של קבוצות מכבי והדברים בולטים - בולטים עד למאד מאד, במשחקי ספורט שונים ובעיקר בתחום הכדורגל והכדורסל.

המהפך הפוליטי של שנת 1977, הקנה לגיטימיות פוליטית לימין והפך אותו, מקוריוז פוליטי לשותף בכיר ולמי שנדרש עכשיו לאחריות ציבורית ולתרבות שלטון, משעלה הוא למרכז הבמה הפוליטית, בישראל. מילות השיר: "כולה שלי" של זאב ז'בוטינסקי, שכתב בשנת 1938 המלים "זֶה הָרִיב - לֹא נִגמַר הוּא עֲדַיִן בֵּין אָדֹם לְלָבָן-וְתָכֹל", רק העצימו הקיטוב הקיים בין מחנה השמאל למחנה הימין. משנה תוקף קיבלו מילות שיר זה, שקבעו, כי: "אֱלֹהִים, לַשִּלטוֹן בְּחַרתָּנוּ עַּל לָבָן-וְתָכֹל - וַאָדֹם", בייחוד שתנועת החרות שהייתה הגורם הדומיננטי, במפלגת הליכוד ומנהיגה מנחם בגין נדרשו לראשונה בתולדות העשייה הפוליטית בישראל, להרכיב ממשלה, שרובה הינה ממשלת ימין.

גם השנים שעברו לא העצימו הקיטוב וההוכחה הטובה ביותר לכך, הינה הסערה שנתרגשה עלינו, זה לא מכבר, עת התערב ראש ממשלת ישראל איש הימין בנימין נתניהו, בכל הקשור לזהות שופטי פרס ישראל, בתחומי הספרות היפה, חקר הספרות והקולנוע. נתניהו - שכבר ציינתי קודם לכן שעשה תרגיל פוליטי גאוני (אם כי לא הגון בכלל) בהתערבותו בזהות שופטי פרסי ישראל - זכה בכל הקופה ו"החזיר הביתה" חלק נכבד מציבור בוחריו, שהרגישו שיש מנהיג חזק, "שמראה לשמאלנים", כיצד להתנהג. לא אגזים אם אעריך מעשהו זה של נתניהו, כמעשה "השווה" בין שניים לשלושה מנדטים בקלפי שלושה מנדטים המהווים הבדל של ממש, בין מפלגה שאינה המפלגה הגדולה ביותר, לבין מפלגה המהווה, "כמעט" המפלגה הגדולה ביותר. סקרי דעת הקהל הוכיחו, שפסילת שופטי פרס ישראל, לא הזיקה, לליכוד ולנתניהו, כלל וכלל, אלא היא רק חיזקה אותם.

השמאל הוא שמאל והימין הוא ימין ובלשונו של יצחק שמיר המנוח: "הים אותו הים והערבים אותם ערבים". המחלוקות האידיאולוגיות האמיתיות בין השמאל לימין, ניטשטשו אמנם, ברבות השנים, אך הפער בין הפרופסורים לבין אנשי השכונות, בין אנשי הקיבוצים לתושבי עיירות הפיתוח, נותר כשהיה בעבר, חרף חלוף השנים.