הסוכן החשאי מהקרמלין

לאחרונה ביקר בישראל נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. מנהיג שאת כותב שורות אלה הוא מעניין במיוחד, וזאת מאחר שפוטין הוא ככל הנראה אחד מאנשי השירותים החשאיים הראשונים (איש ק.ג.ב לשעבר) שהגיעו לדרגה הבכירה ביותר במדינה.

אמנם הוא אינו הראשון: בברית המועצות כבר קדם לו יורי אנדרופוב שהיה מפקד הק.ג.ב השירות החשאי הסובייטי לפני שהתמנה ליורשו של ליאוניד ברז'נייב כמנהיג ברית המועצות; וגם ג'ורג' בוש האב היה בעברו ראש הסי.אי.אי לפני שהגיע לתפקיד נשיא ארה"ב. אולם פוטין, בניגוד לבוש האב ולאנדרופוב ש"הוצנחו" לשירותים החשאיים לאחר קריירה פוליטית, צמח בתוכם כסוכן חשאי מן המניין ומעולם גם לא הגיע לדרגה בכירה באמת. במונחים ישראליים ניתן להשוות זאת להפיכתו של גדעון עזרא לשר בממשלת ישראל היום ואיש השירות החשאי לשעבר לראש ממשלה.

לאמיתו של דבר, פוטין הוקסם כל חייו בידי השירותים החשאיים. בספר הראיונות עימו שפורסם גם בעברית "בגוף ראשון - שיחות עם ולדימיר פוטין", הוא מספר שעוד מצעירותו רצה להיות סוכן חשאי זאת בעיקבות רומן ריגול סובייטי מפורסם בשם "החרב והמגן", שתיאר את עלילותיו של סוכן חשאי סובייטי הפועל מאחורי הקווים הנאציים בזמן מלחמת העולם השנייה. פוטין מספר שהוא הוקסם מהסיפור שבו מתאר כיצד עורמתו ויכולתו של סוכן סובייטי אחד הביאה הישגים גדולים יותר מאלו של צבאות שלמים.

כתוצאה מקריאת הספר הלך הנער פוטין למשרד הק.ג.ב בשכנותו בלנינגרד, והציע את עצמו כסוכן... הוא מספר שאנשי הק.ג.ב קיבלו אותו באדיבות, אך הסבירו לו שהוא צעיר מידי למשימות הקשות וכי עליו להתבגר וללמוד באוניברסיטה לפני שיוכלו לשקול את מועמדותו, וכי בכל מקרה הם יפנו אליו... ואכן, בזמן לימודיו האקדמאיים קיבל פוטין פנייה והפך לסוכן ק.ג.ב. מן המניין, וניהל קריירה של סוכן ק.ג.ב במזרח גרמניה ובמקומות אחרים, אם כי מעולם לא הגיע לדרגות בכירות באמת.

פוטין היום הוא פוליטיקאי שלטענתו הוא מחוייב לעקרונות הדמוקרטיה. אולם הקריירה שלו כסוכן חשאי לשעבר מלווה אותו כצל, ולאמיתו של דבר הוא מנצל אותה לצרכיו הפוליטיים.

במידה הרבה כתוצאה מנשיאותו הדומיננטית מאוד של פוטין, הסוכנים החשאיים של הק.ג.ב נחשבים היום ברוסיה לגיבורי תרבות ממש, הרבה יותר מאנשי הצבא שעד כה רק נכשלו באפגניסטאן וצ'צ'ניה. הסוכן החשאי המציל את רוסיה מסכנות ומאיומים שונים הפך איקון של תרבות הפופ הרוסית העכשויית, יותר מאשר אי פעם מאז שנות ה-60' וה-70' כאשר רומן ריגול לכד את דמיונו של פוטין הצעיר.

כיום מופיעים ברוסיה על נושא הסוכנים סרטים, סדרות טלוויזיה עם שמות כמו "חבלן" ו"ק.ג.ב" ו"סוכן הביטחון הלאומי" המתארים את עלילותיהם ההרואיות של השירותים החשאיים בזמן המלחמה נגד הנאצים, ובזמן המלחמה הקרה וגם בזמננו - מעין תשובות רוסיות ל-24 האמריקני.

רומנים רבי מכר המזכירים יותר מכל דבר אחר את סיפורי ג'ימס בונד מערביים, עם ההבדל שהגיבור הוא רוסי פטריוט הנלחם בכוחות הרשע והטרור. על מדפי הספרים ברוסיה ניתן למצוא מחדש סדרת סיפורי ריגול מהתקופה הסובייטית על עלילותיו של מיג'ור פרונין, סדרה שבמקור נכתבה כתשובה הסובייטית ל"ג'ימס בונד". והם זוכים להצלחה גדולה. אפילו אותו ספר שבמקור עורר את עניינו של פוטין בריגול "המגן והחרב" שימש כמקור השראה למסעדה מוסקוואית עם שם זה שנשלטת בידי נושא הריגול הסובייטי מעין "כוכב לכת ק.ג.ב". ניתן למצוא שם תמונות ומזכרות של מנהיגי הק.ג.ב לאורך השנים, ואף פסלים של מייסד השירות החשאי הסובייטי, פליקס דרז'דינסקי, ושל אנדרופוב. על-פי הדיווחים, רוב הסועדים שם הם אנשי השירותי הביטחון הרוסיים נהנים מאוד מהאווירה...

כלפי המערב יש יחס אמביוולנטי מאוד. בחלק מהיצירות החדשות - רוסיה וארה"ב מוצגות כבעלות ברית נגד הטרור העולמי. אבל יש גם יצירות שבהן הסוכן הרוסי הנועז נאבק במזימות אמריקניות שטניות... ויש מקום לחשוב שמגמה זאת תימשך אם היחסים בין רוסיה של פוטין והמערב יתקררו.

המגמה החדשה של האדרת שירותי הביון הגיעה לשיאה בסרט חדש בעל תקציב ענק במושגים רוסיים בשם: "מספר אישי", שתקציבו הוא 7 מיליון דולר, והופק בעזרתם הפעילה של הממשלה ושירותי הביטחון. הסרט המבוסס על אירועי טרור עכשוויים, כמו לכידת בני הערובה בתיאטרון במוסקבה בידי מורדים צ'צ'ניים, מתאר כיצד מליונר רוסי גולה (רמז ברור ל"אוליגרכים ההיהודיים הנרדפים בידי פוטין) משתף פעולה עם טרוריסטיים ערביים וצ'צ'ניים, כולל דמות המזכירה מאוד את בן-לאדן בלכידת קרקס במוסקבה, למען ביצוע פיגוע טרור ראוותני, ולאחר מכן הטלת פצצה רדיואקטיבית על רומא.

המזימה נכשלת הודות לפעילות ההרואית של סוכנים רוסיים שמזכירים יותר מכל דבר אחר את גיבור "24" האמריקנית שנלחם ביריבים ובמזימות דומות באמצעים דומים. והמטרה של הסרט היא ברורה ביותר: להציג את שירותי הביטחון לפני הציבור באור החיובי ביותר האפשרי.

נראה שאין בכך מקריות. יש מקום לחשוב שמגמה זאת משתלבת היטב במגמה של הקרמלין ושל פוטין: להציג לפני הקהל גיבורים רוסיים ללא רבב, שיעוררו רגשות פטריוטיים. ואיזה דמויות יכולות להצליח בכך יותר מאנשי הק.ג.ב., המוסד הסובייטי המצליח ביותר שעורר את פחדו של המערב במשך עשרות שנים?

מבקרים סובייטיים שונים טוענים כי אנשיו של פוטין, איש הק.ג. ב. לשעבר, שמים דגש על כך שהמוסדות היחידים שנשארו "נקיים" ו"יעילים" מעברה הסובייטי של רוסיה הם השירותים החשאיים, הק.ג.ב שמייצגים היטב מיתוס מעברה של רוסיה כמעצמת על עולמית, וכי בלעדיהם רוסיה תתמוטט לחלוטין. וכך לאחר שנים שבהם התרבות הפופולארית הרוסית נשלטה על-ידי יבוא מאסיבי ביותר מהמערב מצד אחד, וסיפורי בלשים ופשע מקומיים מצד שני, הגיבור הרוסי החדש הוא איש השירותים החשאיים הבלתי ניתן להשחתה, מישהו שמזכיר בהרבה יותר משמץ את התדמית התקשורתית המטופחת היטב של הנשיא פוטין.

האם פוטין דמוקראט?

ולדימיר פוטין הוא המנהיג הצעיר ביותר של רוסיה מאז סטלין ב-1922. הוא הגיע לשלטון במידה רבה כתוצאה מהמלחמה הרוסית נגד המורדים בצ'צ'ניה. נשיא רוסיה דאז, בוריס ילצין, חיפש ראש ממשלה חזק שיוכל לטפל במורדים אלה. איש זה נמצא בולדימיר פוטין. הוא אמנם היה איש ק.ג.ב לשעבר, בלתי ידוע לחלוטין, ודמות משנית גם בק.ג.ב . אולם למרבה ההפתעה הוא התגלה כאדם יעיל ביותר בפוליטיקה. לדברי המלעיזים, אחת הסיבות שילצין בחר בפוטין לתפקיד ראש ממשלתו וכנשיא בפוטנציה היה הביטחון שפוטין שהיה ידוע בנאמנותו לידידיו לא יחקור את ההאשמות שונות והרציניות שהוטלו בילצין ומקורביו של שחיתות כספית. ואכן, פוטין לא איכזב בעניין זה. מצד שני אפשר לטעון שבאותה המידה ילצין היה יכול למצוא אנשים רבים אחרים שהיו עונים על תנאי חשוב זה, ועדיין היו פחות מוכשרים לתפקידם. פוטין היה ככל הנראה האדם הנכון בזמן הנכון במקום הנכון.

פוטין עצמו סיפר בראיונות שקיים לאחר עלייתו לשילטון שהוא הגיע למישרה הרמה זמן קצר בלבד לאחר שמצא את עצמו ואת משפחתו כמעט בחוסר כל, לאחר שביתם שבו היו כל רכושם וחסכונותיהם נשרף והוא נאלץ להתחיל את הכל "מההתחלה". למזלו הוא הכיר אנשים רבים בצמרת הסובייטית, ואלה ידעו כפי שמודה פוטין עצמו שהוא אדם "שניתן לסמוך עליו", שתמיד הקפיד לתת קדימות לפעילים בכירים בממשל ולפתרון בעיותיהם כאשר אלו היו זקוקים לשירותיו. סביר להניח שבכך לא היה פוטין שונה מרבים אחרים בבירוקרטיה הרוסית החדשה, שרק ירשה בכך את דרך הפעולה של הבירוקרטיה הסובייטית הישנה. אולם כנראה שהיה בו בנוסף לכל זה גם משהו שעורר את תשומת ליבם של אנשי ההנהגה וזה הביא לקידומו המהיר.

פוטין זכה לפופולאריות רבה הודות למדיניותו התקיפה בצ'צ'ניה. הוא עשה את מה שלא העיז ילצין המנהיג הקודם לעשות: הוא תקף באכזריות את הצ'צנים והרחיב מקומות שונים בצ'צניה. בעבר הקרוב הרוסים הפסידו למעשה במלחמה כנגד הצ'צנים ונאלצו להסכים להקמת מדינה צ'צ'נית עצמאית. זאת התגלתה כעת כמרכז של פשע וטרור לפחות לפי הגדרת הרוסים. פוטין השמיד כעת מדינה זאת. הוא התעלם מהמחאות המערביות שהיו בכל מקרה רפויות למדי, שכן איש במערב לא חיבב את המורדים הצ'צ'נים שהתגלו כבעלי נטיות מוסלמיות פונדמנטליסטיות. בנוסף, במוסקבה עצמה, התבצעו מעשי טרור שונים שיוחסו למורדים הצ'צ'נים וחיזקו את התמיכה במדיניותו התקיפה של פוטין. יש לציין שהועלו מאז חשדות שלצ'צ'נים לא היה כל קשר למעשים אלה (הם הכחישו אז בתוקף כל קשר למעשי הטרור), וכי למעשה הייתה זאת יוזמה של מישהו במשטר הרוסי בעצמו (פוטין?) על-מנת לחזק את התמיכה בו. כך או כך, אין ספק שמעשי הטרור התבצעו בדיוק בזמן על-מנת לחזק את התמיכה בפוטין ובמדיניותו התקיפה.

בבחירות לנשיאות הוא כבר זכה ברוב עם. ילצין תמך בו ובמועמדותו ללא סייג, לאחר שלא הסתיר את זילזולו בראשי הממשלה שקדמו לפוטין שנראו בעיני כל, כולל ילצין, כאנשים חלשים ואימפוטנטיים. פוטין נראה כעת כשליט מהסוג שהיה חסר לרוסים במשך עשרות שנים. אדם צעיר, נמרץ, ויעיל, שאינו מהסס כלל להפעיל יד ברזל היכן שנדרש, גם אם הוא נדרש להפר כמה חוקים על-מנת לעשות זאת. גם העובדה שהיה איש ק.ג.ב. לשעבר, והיה ברור לכל שהוא שמר עם קשרים הדוקים אם אנשי ארגון זה, רק שיחקה לטובתו. שכן אנשי ארגון זה נהנים מהילה מיוחדת של אנשים יעילים ברוסיה.

בתקופת שלטונו הראה פוטין את עצמו כשליט חזק וריכוזי בהרבה מילצין, שתחת שלטונו הגיעה רוסיה כמעט לאנרכיה שבה המושלים השונים זילזלו בגלוי במרכז במוסקבה. זה כבר לא היה אפשרי תחת פוטין, ונראה שזה מה שרצו הרוסים: דמות חזקה וסמכותית ליד ההגה, שלא תזכיר את כל אותם אנשים זקנים וחולניים מימיו האחרונים של המשטר הקומוניסטי.

המחיר של כל זה היה התחזקות האוטריטריות של המשטר. פוטין הלך וצמצם בגלוי את חופש הפעולה של כלי התקשורת ואלה כיום למעשה כפופים לו. הוא רדף את אנשי האוליגרכיה של ברית המועצות, כל מיני מתעשרים שניצלו את הקפיטליזם החדש ברוסיה, שכן חשד בהם שהם מהווים מקור כוח המתחרה לו.

כיום אין לדבר על מוקד כוח שמתחרה באמת בפוטין. וזה התברר במיוחד בבחירות 2004 לנשיאות ברוסיה, שבהן היה פוטין למעשה המתמודד היחיד. אם כי קמו לו מתחרים שונים, אך איש לא ציפה באמת שאלה יזכו וברור שרובם היו למעשה רק בובות של פוטין שהשתמש בהם כדי להציג מראית עין של הליך דמוקרטי. פוטין אף לא הטריח את עצמו לנהל מסע בחירות ונאם רק נאום בחירות אחד. הוא זכה ברוב מוחץ.

כיום פוטין הוא השליט הבלתי מעורער של רוסיה, שהיא כיום פחות דמוקרטית ממה שהייתה בימי ילצין, ונראה שלאורך הזמן פוטין רק ירכז עוד ועוד כוח בידיו שלו.

האם ניתן לאמר שרוסיה של פוטין כיום היא אכן מדינה דמוקרטית יציבה לכל דבר? יש ספקות גדולים לגבי שאלה זאת:

במשך מאות השנים של קיומה של רוסיה כמדינה היא תמיד הייתה הדבר הרחוק ביותר שאפשר להעלות על הדעת ממדינה דמוקרטית או אפילו "מערבית". הגודל הענק של המדינה והעמים המרובים ששכנו בה, חייבו תמיד שלטון ריכוזי חזק ביותר ולעיתים קרובות רודני ביותר כדרך יחידה בעיני האליטות שלא ליפול לאנרכיה והרס. לזמן קצר ביותר, כמה חודשים ב-1917, נראה היה שרוסיה תיהפך לבסוף למדינה דמוקרטית לאחר הפלת שלטון הצאר. אולם תיקוות אלה התפוגגו כתוצאה מהמהפכה הקומוניסטית שכוונה כנגד המשטר הדמוקרטי (ולא כנגד הצאר שכבר הופל) והפילה אותו דווקא בעת שנראה היה שרוסיה תיהפך לבסוף למדינה ליברלית בסגנון "מערבי".

וכעת, במשך 70 שנה, נגזר על רוסיה לסבול שוב ממשטר ריכוזי רודני שבשיא נוקשותו בימי סטלין היה רודני ואכזרי יותר מכל מה שידעה רוסיה גם בימי הצארים הגרועים ביותר. מאוחר יותר בימי חרושצ'וב וברז'נייב המשטר התרכך מעט, אולם נשאר משטר ריכוזי בירוקרטי שהזכיר יותר מכל את תקופת הצארים המתונים יותר ברוסיה.

דיון מפורט בנושא ניהל אלכסנדר יקובלב, אחד מראשי הרפורמיסטים ברוסיה, ומי שהיה ממנהיגי הרפורמות בימי גורבצ'וב. יקובלב, שהיה שגריר ברית המועצות בקנדה, יכול היה לבחון ממקור ראשון את ההבדלים בין רוסיה וארצות המערב ולנתח את הסיבות לכך. כאשר חזר לרוסיה, החל לפעול למען רפורמות דמוקרטיות מודרגות בימי גורבצ'וב ובמידה רבה נחשב לאחד מראשי סיעתו של גורבצ'וב.

יקובלב כתב: "רוסיה קרעה מעליה את השלשלאות הטוטליטריות, הגלויות. אך הבולשביזם עודנו חי. סטלין טרם נפטר. השאלה היא אם רוסיה תוכל להתגבר על כוחות המשיכה של העבר איננה רטורית, שהרי האנטי דמוקרטיות רבת פרצופים היא. היא יודעת לחיות בתנאי כלכלת שוק. היא יודעת גם ללבוש בגדי אנטי-קומוניזם. כאלה היו רוב הדיקטטורות במאה ה-20" ( אלכסנדר יקובלב "הרפורמה ברוסיה" ע' 257).

לדעתו, הדמוקרטיה לא ניצחה למרות מראית העין שהיא כיום שולטת. אמנם נכון שאין היום ברוסיה משטר רודני מובהק אין עוד צנזורה חונקת, אין עוד אחידות מחשבה בפקודה. רוסיה של היום פתוחה לכל הכיוונים. אין יותר את האבסולוטיזם של המפלגה הקומוניסטית, אין יותר את המרכז המשותף שחילק פקודות ממוסקבה לרחבי האימפריה כולה.

לאמיתו של דבר יש כיום ברוסיה ריבוי אמיתי של מפלגות ותנועות מרובות כל כך עד שקשה למנותן. יש שיטת בחירות הפועלת בכל המפלסים מהמקומי עד הלאומי, שיטה דמוקרטית עם ליבוי יצרים אמיתי, עם עימות בין עמדות פוליטיות שונות. יש חלוקה מודגשת של השלטון - הן לרוחב והן לגובה, חלה וממשיכה להתפתח דה-צנטרליזציה פוליטית ומתהווה מערכת של הפרדת רשויות. ומשמעות השינויים האלה היא שהאנשים השתחררו מהפחד המשתק שלהם מפני אימת השלטון. מבחינות מסוימות הדמוקרטיה ברוסיה אכן ניצחה. אבל מבחינות אחרות היא עדיין בחיתוליה, ומאוימת בצורה חמורה להיות מוחלפת בידי משטר אוטוריטארי ברמה המקומית נשארו בשלטון מבנים אוטוריטאריים שרק לבשו בגדי דמוקרטיה ולמעשה הם מייסדים ומחזקים את הסדרים והמנהגים האנטי דמוקרטיים.

החברה הרוסית מצאה את עצמה אז בשלב של כמעט אנרכיה, כאשר החוקים הנורמות והיחסים השונים חדלו לפעול ואילו החדשים מלאים סתירות, וכאשר מדי פעם פרצו גלים מהפכניים שערערו את אושיות החוק. אמנם להלכה חופש הדיבור אינו מוגבל כלל, ואנשים יכולים לדבר כרצונם (כולל לתקוף בני מיעוטים שונים כמו היהודים, דבר שהיה אסור רשמית בברית המועצות), אך אנשים היו חשופים לשרירות לב של הפקידות ושל הפשע המאורגן המשתולל ולשחיתות של גורמים ממלכתיים ופרטיים. בימי גורבצ'וב וילצין הייתה ברוסיה כתוצאה תחושה של אנרכיה גוברת שבה כל אדם עושה כרצונו.

עסקנים שונים עם כל מחויבותם המילולית לדמוקרטיה מגלים היום את אותו זלזול ישן בחוק ולגבי כל עמדה שאינה שלהם. התדרדרות תנאי הקיום שהיא חמורה מאוד ברוסיה (ועוד יותר ברפובליקות לשעבר שלה) מערערת עוד יותר את יציבות הדמוקרטיה.

בנוסף, רוסיה סובלת משלל בעיות פנימיות נוספות שעלולות להתגלות כהרסניות לדמוקרטיה השבירה שם. למשל: הסכסוכים האתניים הפנימיים כמו המלחמה בצ'צ'ניה. כל זה הביא להתחזקותם של כוחות קיצוניים, הן בשמאל הקיצוני של יורשי הקומוניסטים והן בימין הקיצוני של כוחות פשיסטיים אנטישמיים למינהם, שמהווים סכנה חמורה לטווח הארוך על הדמוקרטיה
השבירה ברוסיה.

יש ברוסיה כוחות שונים ששואפים לנצל את הסכסוכים והבעיות כדי להחזיר את רוסיה לחיק העבר. רוסיה סבלה מתוהו ובוהו שלטוני שהביא לכמיהה עממית חזקה ל"יד חזקה" בשלטון.

בעיות אלו עלולות להביא להשתלטות רודן על רוסיה. וייתכן שזה בדיוק מה שכבר קרה עם השתלטותו של מנהיג אוטוריטארי כפוטין, שעלה על גלי ההצלחה שלו במלחמה עם הצ'צ'נים.

פוטין הראה את עצמו כמנהיג אפקטיבי יותר מילצין. הוא הצליח לשפר את מצבה כלכלי ומעמדה בעולם של רוסיה, וגם את עוצמתו של השלטון המרכזי ברוסיה עצמה שהתרופף מאוד בימי ילצין. המחזות שגילו סימני התמרדות שונים מוחזקים כעת ביד חזקה יותר. בו בזמן ככל ששילטנו של פוטין נמשך (והוא בעת כתיבת כתבה זאת בקדנציה השניה שלו), הוא מראה סימנים גוברים והולכים של אוטוריטאריות כמעט דיקטטורית שאינה משתלבת היטב עם משטר דמוקרטי בסגנון המערבי. אך נראה שזהו בדיוק סוג המשטר שבו רוצים רוב הרוסים (שמסתבר יותר ויותר שרובם אינם מעוניינים במשטר דמוקרטי בסגנון המערבי) ושאותו הם מכבדים. בו בזמן, שילטון כזה הוא גם חלופה עדיפה על פני השתלטות על רוסיה של המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל שכוחן הוא רב מאוד, וככל הנראה לא פחות ואולי אף יותר מאלה של מפלגות המרכז.

אמנם השלטון ברוסיה כבר אינו רודף יותר אנשים בגלוי, אך פוטין אינו מהסס לכלוא את ראשי מתנגדיו בתואנות שונות. פוטין רדף ורודף את אנשי אוליגרכיית המליונרים, אותם מתעשרים חדשים (כמה מהם יהודים) שהתעשרו לאחר נפילת ברית המועצות כתוצאה ממכירת נכסיה, מאחר שהוא רואה בהם גורם עוין שעלול לפנות נגדו. רוב העשירים האלה נמלטו בשלב זה מרוסיה, או שהם בבית הסוהר. זה בהחלט אינו מראה על רצון כן לדמוקרטיה מצד פוטין. השלטון מתגלה בשרירותו בערבוביה של חוקים ובפעולות נורמות משפטיות שעבד עליהם הכלח ובהתנגשות בין חוקים ישנים וחדשים ובין החדשים בשרירות לב של הפקידים המקומיים והשלטוניים... מצד שני, העם ברוסיה כיום אדיש לפוליטיקה, ואם תהיה מהפכה ברוסיה מאוד לא סביר שתהיה המונית.

אך נכון לעת כתיבת כתבה זאת, לא סביר שתהיה מהפכה ברוסיה. אך לעומת זאת, יש סבירות גבוהה שהמשטר ייהפך לאוטוריטארי לחלוטין ויש רמזים על כך שזהו הכיוון שבו הולך פוטין. בבחירות
האחרונות פוטין היה למעשה בגדר מועמד יחיד ואם כי התמודדו כנגדו מועמדים אחרים הרי היה ברור לחלוטין שלפחות אצל כמה מהם, התמודדותם היא רק בגדר הצגה על-מנת לתת כסות דמוקרטית להליך. המועמדים האלו אף לא הסתירו זאת שהם למעשה רק "בובות" מייצגים את האינטרסים של פוטין ומתכוונים לפעול למענו לאחר שיבחרו. פוטין אף לא הטריח את עצמו לנהל מסע בחירות ונאם רק נאום בחירות אחד . הוא זכה ברוב מוחץ. כיום פוטין הוא השליט הבלתי מעורער של רוסיה שהיא כיום פחות דמוקרטית ממה שהייתה בימי ילצין, ונראה שלאורך הזמן פוטין רק ירכז עוד ועוד כוח בידיו שלו. משקיפים מערביים התלוננו בעת הבחירות שהן לא היו הוגנות לחלוטין, אולם איש לא טרח להתייחס לטענותיהם.

נכון לעכשיו, רוסיה היא מדינה שיש בה סוג של דמוקרטיה ובחירות חופשיות וחופש דיבור. אך עם הזמן, סממנים אלה של דמוקרטיה נעשים מוגבלים יותר אם כי בשלב זה הם בהחלט קיימים.
יש חשש שבעתיד כוחו של פוטין ומשטרו רק יגדלו, ומראית העין של המשטר הדמוקרטי עוד תלך ותיחלש עד שתיהפך ללא יותר מפיקציה, ורוסיה תחזור למה שהיתה מאז ומתמיד: מדינה גדולה נשלטת בידי שלטון חזק ואוטוריטארי שאינו מיחס חשיבות רבה לדמוקרטיה ולרצון העם.

אך האמת היא שיתכן שדרך זאת היא כרגע היחידה הפתוחה לפני מדינה עם שלל בעיות כה עצום כמו רוסיה. משקיפים רבים, גם בארה"ב, אומרים בגלוי שרק שליט אוטוריטארי חזק עם "יד ברזל" כמו פוטין יכול לשמור על הסדר והיציבות ברוסיה, וכי זהו מחיר שיש לשלמו, והברירה האחרת היא אנרכיה או השתלטות של כוחות חשוכים מהימין או מהשמאל שיש להם כוח עצום ברוסיה. ברוסיה כיום יש מפלגות קיצוניות שונות מהימין ומהשמאל שיש להן מליוני תומכים, ושמתנגדות בגלוי לכל הרעיון הדמוקרטי. אלה כוללות את תומכי הקומוניזם הישן ומפלגות ימין קיצוני כמו פשיסטי, ולפעמים כזה שתומך בגלוי ברעיונות נאציים ואנטישמיים. מפלגות אלה אם יגיעו לשלטון יגרמו ללא כל ספק לאסון בקנה מידה שקשה לתאר. ובינתיים, מפלגות המרכז הדמוקרטי הליברלי בראשות מנהיגים כמו גרגורי יוולינסקי, הכלכלן שטופח בידי ארה"ב, הן חלשות, והוכיחו את עצמן כאימפוטנטיות מבחינה פוליטית.

אם נשווה את המצב ברוסיה הדמוקרטית כיום למצב בדמוקרטיות יציבות במערב, כי אז נראה שהיא אינה עונה כלל על התואר "דמוקרטיה יציבה" נהפוך הוא. יש בה סכסוכים קשים בין קבוצת הרוב הרוסים ובין קבוצות מיעוטים שונות כמו הצ'צ'נים ועמים מוסלמיים אחרים. וגרוע מכך, קבוצת הרוב הרוסית הסלאבית מאבדת את עליונותה והאוכלוסייה שלה הולכת ומזדקנת דמוגרפית, בעוד שהמיעוטים השונים הולכים ומתרבים מבחינה דמוגרפית. זהו מתכון בטוח לסכסוכים מתעצמים בעתיד שרק יפגעו בדמוקרטיה.
כמו כן אין לרוסיה המסורת של דמוקרטיה של ערכים ליברליים שהכל מסכימים להם. נהפוך הוא: יש בה סיכסוכים עמוקים וקשים ביותר על אופי המדינה, ולאמיתו של דבר רק חלק לא גדול של האוכלוסייה מסכים לרעיונות הליברליים הדמוקרטיים שהם למעשה "יבוא מערבי".

נכון לעכשיו, או לפחות עד שתקום אלטרנטיבה דמוקרטית רצינית ואלטרנטיבה כזאת אינה נראית באופק, פוטין נראה בברירה הפחות גרועה בעבור רוסיה. הוא אינו דמוקרט בסגנון המוכר במערב, אבל נכון לעכשיו גם לא הראה את עצמו כאנטי-דמוקרטי. יש לקוות שמה שצפוי לרוסיה בעתידה לא יהיה גרוע יותר מפוטין. אבל יש בהחלט חשש שבעתיד, כוחו של פוטין ומשטרו רק יגדלו, ומראית העין של המשטר הדמוקרטי עוד תלך ותיחלש, עד שתיהפך ללא יותר מפיקציה ורוסיה תחזור למה שהייתה מאז ומתמיד: מדינה גדולה נשלטת בידי שלטון חזק ואוטוריטארי שאינו מיחס חשיבות רבה לדמוקרטיה ולרצון העם. סביר שחלק מהמעבר לשלטון אוטוריטארי יותר יתבצע על-ידי האדרה ותעמולה בלתי פוסקת גם באמצעות התרבות הפופולארית של מוסד השלטון הסמכותי והמפחיד ביותר, השירותים החשאיים.