לא נתנו לעובדות לבלבל אותם

1. פעם, בימים שיאיר לפיד דיבר איתי, הוא הגדיר את מאמרי הביקורת שפירסמתי כ"השלכת בקבוקי תבערה" על התקשורת. לא הלכתי כה רחוק, אלא ביקשתי לנעוץ סיכות בבלונים הנפוחים של הקבוצה הקטנה הזאת שאיש מעולם לא בחר, אבל מתעקשת להכתיב מה לחשוב, מה לאהוב ובמי לבחור. מכל מקום, המטאפורה של לפיד התממשה בפעילות המתמשכת של התקשורת נגד נאומו של ראש ממשלת ישראל בבית הנבחרים האמריקני, בסוגיה שמעולם לא הייתה שנויה במחלוקת ואשר קשורה במישרין לקיומה של ישראל. אלא שבפעם הזאת הושלכו בקבוקי התבערה של המוני העיתונאים על כולנו.

עוצמת ההתנגדות שהשקיע ממשל ברק אובמה כלפי הנאום של ראש הממשלה נתניהו לימדה על חשיבותו. ההתנגדות המתוקשרת גרמה לכך שרבים בארה"ב ובעולם (כולל במדינות ערב) צפו בנאום. כל נהג מונית שנכנסתי אליה השבוע בוושינגטון התייחס לנאום. הציבור האמריקני ברובו לא הכיר את המידע שהעביר נתניהו, מה שהעמיק את הדיון הציבורי בנושא והחריף את הביקורת הציבורית על ההסכם המתגבש עם אירן.

"אלו רק מילים", אמרו הממעיטים. נכון, אבל מילים הדוחפות למעשים. העולם כולו היה מרותק לדברים. האסוציאציה שעלתה בראשי בעת הנאום בקונגרס הייתה "כי מציון תצא תורה". נציג העם היהודי עומד מול ההנהגה הנבחרת של המעצמה החשובה בעולם ומצביע על דרך אחרת מזו שהיא מובילה.

מתנגדי נתניהו וסייעניהם בתקשורת מפחידים אותנו ב"קרע חסר תקדים" ו"נזק בל ישוער" ליחסי ישראל-ארה"ב. מבחינתי, במה שנוגע לסוגיית אירן, ישראל צריכה לחשוב מה טוב עבורה ולא האם מעשיה מעליבים מישהו. בכל מקרה, סיפור הקרע הוא שקר גדול.

ייתכנו מתח ודחייה הדדית בין נתניהו לאובמה, אבל זה בין שניהם - ולא בין ישראל כמדינה לבין ארה"ב. כדאי לחזור על הנתונים המדהימים של סקר גאלופ מלפני שבועיים, בעיצומם של המחלוקת וה"קרע": יותר מ-70 אחוזי תמיכה בישראל! אפילו בקרב הדמוקרטים יש רוב ברור לתומכים בישראל.

2. כשקראתי אצל נחום ברנע את סיכום נאום נתניהו, קיבלתי את הרושם שהסיבה שבשלה נסע חתן פרס ישראל לעיתונות לוושינגטון הייתה לנטרל את הרושם החיובי שעשוי להשאיר הנאום. השנאה שממלאת את האיש פגעה בשיקול דעתו, כדי כך שלא רק ראש הממשלה נתניהו זכה בפיו לפטרון, אלא הקונגרס האמריקני כולו.

חטאם של נבחרי הציבור האמריקני נעוץ בכך ש"קיבלו את נתניהו בחיבה גדולה, הרבה מעבר לפרוטוקול, הרבה מעבר לנימוס המקובל". מה הסיבה לשערורייה הזאת? שימו לב: "חברי הקונגרס... מריעים על-פי הפקודות שהם מקבלים מהיציע". קודם סיפר ברנע ש"מהיציע השגיחו המיליארדרים היהודים על בני טיפוחיהם באולם למטה. הם באו לראות במו עיניהם את פירות השקעתם. הפוליטיקה האמריקנית משועבדת כרגע לכסף הגדול".

כדאי שנקרא שוב את ההאשמה: באמצעות כספם, היהודים שולטים בפוליטיקה האמריקנית. הפרוטוקולים של זקני ציון מודפסים חינם בידיעות אחרונות.

זרק מילים; מי יבדוק? בחפזונו להגחיך ולהמעיט מחשיבות הנאום, ברנע ליכלך את בית הנבחרים האמריקני כמי שנבחריו נגועים בשחיתות.

לא מדובר רק בכסף, אלא במשהו חמור מזה. דומה שמבחינת נחום ברנע אין בעולם איש שמחשבתו חופשית - גם לא נבחרי הציבור האמריקנים - זולת הוא ותומס פרידמן וחבורת משליכי בקבוקי התבערה התקשורתיים משמאל. משום כך, לא ייתכן שנתניהו אמר דבר בעל ערך, ואם האמריקנים מריעים לו, הם זקוקים לאשפוז.

השיטה הזאת היא נשק ידוע, בעיקר מצד השמאלי של המפה, כלפי יריבים: תקיפה לגופו של אדם (אד-הומינם) ולא לגופם של טיעונים (אד-פקטום), משהו כמו "זה אנחנו או הוא". ואני, רק שאלה: נניח שברנע היה חושב שנתניהו צודק בטענותיו ונאומו היה חשוב והיסטורי - האם יכול היה לכתוב זאת בעיתונו של נוני מוזס המשגיח עליו מהיציע? לא ברנע לבדו עומד לדיון, אלא ברנע כמשל לחלק ניכר מעיתונאי ישראל.

3. במשל המערה תיאר אפלטון אנשים כבולים וגבם לפתח המערה. כל שהם רואים הוא צללים של המציאות האמיתית בחוץ, המשתקפת על קיר המערה. מכיוון שזה מה שהם יודעים, הם משוכנעים שהצללים שהם רואים - הם המציאות. מי שהצליח להשתחרר מהכבלים, להימלט מהמערה ולהתוודע אל האמת, הם הפילוסופים, שאכן רק הם היו ראויים להנהיג במדינה האידיאלית של אפלטון.

ישעיהו ליבוביץ נהג לומר שאפלטון היה "אבי אבות הפאשיזם". החודש האחרון בתקשורת הישראלית מחזק את המחשבה שברנע וחבריו מבקשים להשליט עלינו פאשיזם תקשורתי - שלטון מעטים, נחשבים בעיני עצמם, שלא נבחרו מעולם, אבל יודעים מה ראוי שנחשוב, מהי האמת. הם לא עושים זאת מתוך רצון להיטיב אותנו, אלא מתוך בוז להמון, 70 האחוזים שלא קוראים ספרים אבל קוראים ישראל היום, כדבריו של עמוס עוז. אצל ברנע, לא רק קוראי ישראל היום כבולים במערה, אלא גם חברי בית הנבחרים האמריקני.

חכמינו לימדו במסכת אבות על ההבדל שבין תלמידי אברהם לתלמידי בלעם: "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו", ולעומת זאת, "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע". כוחו של בלעם היה בפיו, ובאמצעותו חולל קסמים. ההצלחה גרמה ל"היבריס" שחצני ותחושה של כל יכול, מה שהביא לכך שבשלב מסוים כבר לא יכול היה להשתחרר מהעין הרעה שדרכה הביט על המציאות. הכל בעיניו היה רע; הכל - חוץ ממנו.

לא את ראש הממשלה בנימין נתניהו הם שונאים, אלא את המחנה שהוא מייצג. לכן הם מנדים כל מי שמדבר בנתניהו טובות, עובד אצלו או מדבר בעדו. שלא יעזו להתקרב אליו. לא לחינם הייתה כותרת המאמר של ברנע "אחד משלהם"; נתניהו אינו "משלנו" אמר, אבל בכך הוציא ברנע דווקא את עצמו מהכלל.