על פני השטח הישראלי התוסס בסערת יצרים לקראת הבחירות, הולכים ומתרבים הסימנים המעידים על תרחיש חדש שבמסגרתו שלושה מהפכים עומדים, ככל הנראה, לשנות את פניה של החברה הישראלית.

התרחישים האפשריים שבהם מדובר הם אלה:

• הרשימה הערבית המשותפת תגיע ל-15-14 מנדטים כשהיא מובילה מהלך דמוקרטי של השוואת זכויות למען המגזר הערבי בישראל המקופח מזה שנים, ותומכת בממשלה מבחוץ - אם תהיה זו ממשלת מרכז-שמאל - בהתאם לנושא שיעמוד על הפרק; או אולי תבחר במסלול של מרי אזרחי כדי להשיג את המטרות הפוליטיות של העם הפלשתיני.

• המדינה תנוהל בידי ממשלה דו-ראשית שתתבסס על שתי הרשימות הגדולות (המחנה הציוני והליכוד) בשוויון כוחות, עם רוטציה או בלעדיה, כאשר ראש הממשלה הראשון שיכהן יהיה מי שמפלגתו תזכה במספר המנדטים הגדול ביותר.

• מפלגת השמאל הקיצונית מרצ לא תצליח לעבור את אחוז החסימה.

כיום, ימים בודדים לפני "יום הבוחר", נראה כי חשוב מאוד שהמפלגות כולן - מהימין ומהמרכז-שמאל - ייערכו ויגבשו תוכניות פעולה מעשיות לקראת האפשרות שהתרחישים הללו אכן יתממשו, כאשר חייבים להחליט קודם כל מה המדינה אמורה להציע לאזרחיה הערבים, כדי שיגיעו למעמד שוויוני, לפחות בשני תחומים: תנאי מחיה ותעסוקה וחידוש המו"מ להסדר מוסכם של "הבעיה הפלשתינית".

תנאי המחיה של האוכלוסייה הערבית הם בוודאי הנושא המציק ביותר, כי בעיות-אמת לא חסרות. ברוב היישובים הערביים המוסדרים לא קיימות תוכניות מיתאר המאפשרות התפתחות עירונית, בינוי מתוכנן ומאורגן, סלילת כבישים, התקנת מערכת ביוב וניקוז, שירותי קהילה ובריאות, מערכות חשמל בטוחות, מבני חינוך ראויים במקום מתקנים יבילים ישנים שאינם מתאימים למה שדרוש, ועוד. מצב חמור יותר שורר ביישובים המוסדרים והלא-מוסדרים של אוכלוסיית הבדואים, בעיקר בנגב. גם במרחב מחיה זה דרוש מאמץ מדינתי מרוכז כדי לפתור אחת ולתמיד את הבעיות שיצרו הקיפוח וההזנחה רבת השנים.

התחום הנוסף הדורש טיפול הולם ומהיר הוא התעסוקה: חלק ניכר ממקומות העבודה סגורים בפני אוכלוסייה ערבית, שבמשך השנים רכשה השכלה רחבה אך לא יכולה הייתה לממש את יכולותיה. מן הטעם הזה אחד היעדים הראשונים של הממשלה החדשה צריך להיות פתיחת כל החסמים, בכל מקומות העבודה, כדי שהאוכלוסייה הערבית הצעירה תוכל למצוא נתיבי תעסוקה ומגורים הוגנים ושווים, וכך לפתח ולטפח רצון לראות את עצמם כחלק אינטגרלי וחשוב מן המדינה, כדי שלא להיחשב בעיני האוכלוסייה היהודית כ"גיס חמישי" שכל שאיפתו היא לחזות בחורבנה.

לגבי המו"מ עם הפלשתינים נראה כי הפצצה שהטיל ידיעות אחרונות אל לב המערכת הפוליטית, כאשר פרסם את ה"הצעה למסמך עקרונות לגבי מצב הקבע", הכוללת את המתווה הרעיוני שעל אודותיו התקיים מו"מ ממושך במשך מספר שנים בין נציג מוסמך של ישראל לבין הנציג המוסמך של הרשות הפלשתינית. אם אכן, למרות ההכחשות המגיעות מצד הליכוד, אולי בכל זאת "יש עם מי לדבר" ו"יש על מה לדבר", את ההזדמנות הזו יש לנצל.

כיוון שאין זה סביר שהרשימה הערבית המשותפת תצטרף לממשלה, חשוב מאוד להקים משרד ממשלתי מיוחד שירכז את הטיפול בכל הבעיות המציקות לתושבי ישראל הערבים. בראש משרד שכזה ראוי להציב אישיות ערבית ראויה, שתהיה מקובלת על ראשי הרשימה המשותפת ותזכה לשיתוף פעולה מצידה. לתפקיד הזה אולי תתאים דווקא ציפי לבני.

מבחינה פוליטית יכול מאוד להיות שראש הרשימה המשותפת, יזכה בתפקיד ראש האופוזיציה בכנסת. הממשלה החדשה חייבת לגבש דפוסי עבודה חדשים לבעל תפקיד זה ולא למנוע ממנו את כל הזכויות הקיימות כיום, כמו מפגשי דיווח קבועים עם ראש הממשלה, שיש בהם גם ערך סמלי והבעת כבוד.

ומי ימלא את מקומה של מרצ אם אכן תיעלם מן המפה הפוליטית? אל דאגה, השמאל הקיצוני לא ילך לאיבוד. אני משוכנע שאנשי "שלום עכשיו" בשיתוף ותיקי השמאל, שיאבדו את משרותיהם ומעמדם, ימשיכו לעשות את מלאכתם, בעידוד ובתמיכה כספית של כל הגופים הישראלים והזרים המממנים אותם כיום. ואולי גם בנתיב הזה יתגשם חלום: שילוב אמיתי של האוכלוסייה הערבית וחידוש המו"מ עם הפלשתינים אולי יקטינו את ממדי העויינות לישראל ברחבי העולם ויפסיקו להציב עליה את התווית המרושעת של מדינת "אפרטהייד" שיש להחרימה.

השאלה החשובה באמת הנובעת משלושת התרחישים היא זו: האם ינצלו ערביי ישראל את ההזדמנות שנקרתה בדרכם, לא על-פי יוזמתם, כדי לבנות עולם חדש של אמון ושיתוף פעולה עם מדינת ישראל היהודית, או שכהרגלם להחמיץ הזדמנויות ימשיכו להיות ששים אלי קרב, להתמקד ולפעול בשאלות שאין להן פתרון מיידי ושאינן מובילות לפתרון כלשהו, שיאפשר לשני העמים למודי הסבל האלה לחיות בשלום זה עם זה, זה בצד זה.

ובפרפראזה על שירו של אהוד מנור נוכל לומר כך: אולי אחרי הבחירות נמצא את התשובה, נרחיק מעל חיינו את כל הפחדים ונוכל לחיות ביחד, כמו ידידים.