גבולות בטוחים ומוכרים

אם יש משפט חבוט ולעוס, משומש ושרוט, קרוע ומטולא יותר מן המשפט "גבולות בטוחים ומוכרים" הרי אינני יודע מהו. כמעט כל נאום של איש ציבור, יהודי אמריקני ואירופי מסתיים בהשתוקקות לגבולות בטוחים ומוכרים למדינת ישראל.

אין משאת נפש גדולה יותר, במיוחד בפי יהודים שוחרי שלום, מאשר גבולות בטוחים ומוכרים. התשוקה והערגה שבה מוזכרים אותם גבולות בטוחים ומוכרים מזכירות יותר מכל ערגה למקדש, תשוקה לבוא משיח צדקנו, אהבה שאיננה תלויה בדבר גשמי, לדברים שהיו ואינם עוד.

מבט חפוז אל ההיסטוריה של ארץ ישראל מוכיח מעבר לכל ספק כי לארץ ישראל מעולם לא היו גבולות מוכרים ובטוחים. גבולות הארץ כפי ששורטטו בספרי דברים ויהושוע אינם דומים לאלו של ממלכת דוד ושלמה, או לראשות העצמאית של עזרא ונחמיה, או לממלכה של מלך בשר ודם הלא הוא ינאי, אשר כבש את אדום וייהד את תושביה.

אין להם ולא כלום עם ממלכת הצלבנים של המאה השלוש עשרה או הסנג'אק התורכי הדרומי שבירתו בדמשק. הגבולות ששורטטו בהסכם סייקס-פיקו מראים בעיקר את טביעות אצבעותיהם של המדינאים אשר התכתשו על אזורי השפעה וזכורים לטוב פרקי אצבעותיו של צ'רצ'יל המשורטטים על גבול הנגב וסיני.

אם יש גבול אחד שהוא ברור גם מן הירח, השקע הסורי אפריקני אשר בטבורו הירדן והערבה, הרי גם הוא נתון בויכוח מתמיד, בין אלו הקוראים אותו גבול, לבין אלו המדמים אותו לשקע השדרה של ארץ ישראל או פלשתין, הכל לפי ראות המתבונן.

אם לא די בשפע הגבולות הללו הרי שבמאה האחרונה חולקה הארץ שבע פעמים ועוד שבעים בידי מחזיקי מנדטים ובעלי שררה למיניהם. כל אחד מהם וכולם ביחד הציעו ליהודים גבולות מוכרים ובטוחים שהתוואי שלהם משתנה מעת לעת לפי הלוך הרוח, הלוך המלחמות, והחזון הפוליטי של המחלק די ז'ור.

ברור אם-כך כי גבולות מוכרים ובטוחים לא היו מעולם, וסביר כי גם לעולם לא יהיו. הגבולות הגשמיים של ארץ ישראל משתנים כל העת על-פי מצוק ומצור העתים, לפי מאזן הכוחות שבין המגמדים, המשמידים והמרחיבים. הגבול של אותו יום הוא הגבול שעליו ניתן להגן בכוח הנשק כדי לשמר את התוכן של הקנקן, היות ארץ ישראל מפלטו האחד היחיד והאחרון של עם ישראל.

אלא שהגבול הגשמי, אותה רצועת בטון, אותה חבית מחוררת שעליה השלט גבול לפניך, אותה גדר מחושמלת שהוקמה בתעריף של עשרה מיליון ש"ח למטר רץ, איננו חשוב כשלעצמו. הגבול המוצב בתודעתם של בני האדם הוא החשוב. הגבול בין ארה"ב לקנדה חשוב לא בשל המטרים לכאן או לכאן, אלא בשל שיטות הממשל והמנהגים משני עבריו.

מצד אחד של הגבול המדינה בין הגדולות והפחות מיושבות בעולם שאיננה מעונינת כלל בסדר עולמי, כל עוד מניחים לה לנפשה. מצדו השני של הגבול, מדינה אשר רואה עצמה כשלוחת האלוהים עלי אדמות להשכנת דמוקרטיה והחלום האמריקני, והזכות לפלוש ולכבוש מדינות אחרות לטובתן הן. השלום לאורך הגבול של אלפי ק"מ נשמר לא בכוח הנשק, כי אם בכוח הסכמים והנורמה של שמירת הסכמים. מן הרגע שבו הנורמה הזו נשברת ואחד הצדדים מוצא לנכון לא לכבד הסכמים, הרי שכל המושג גבול הופך לערטלאי, ומקווים רק בכוח הנשק וכל דאלים גבר.

בישראל הדמוקרטית ושוחרת השלום הוקמו תנועות למכביר החורטות על דגלן את המילה 'גבול'. יש גבול הן אומרות, אך לא אומרות מי אמור לכבד את הגבול. תנועות הגבול למיניהן מנסות לצייר גבולות אחרים, כאלו המבוססות על דמוגרפיה, ומתעלמות מן הגאוגרפיה. הגבולות הללו מתפתלים מצפון לדרום במסלולים עקלתוניים לפי חזונם של המשרטטים. הבטחוניסטים יגדירו את שדרת ההר כגבול הביטחוני שאין לוותר עליו בשום אופן (עזר ויצמן, תוכנית אלון) משם הדרך לאבדון פתוחה ממזרח למערב, מכביש ששים, לכביש שש, כביש ארבע וכביש שתיים. כביש אפס הוא כבר בים.

כל אלו מתעלמים מן העובדה היסודית כי הדרישה היהודית לשים גבול, גבול המפריד בין אנחנו והם, היא הסיבה למלחמה כולה. עצם הדרישה לגבול כלשהו, ואפילו מסומן בסרט צהוב, מעלה את חמתם של האיסלמיסטים מכל הגוונים. שכן גבול משמעותו הגבלת חופש התנועה של המוסלמי לעשות בכל מקום כבתוך שלו, הכפפת מוסלמי לחוקים שאינם עולים בקנה אחד עם מאוויו, כגון, לא תגנוב, לא תרצח, לא תחמוד. עצם הדרישה לגבול שמעבר לו ישנה ישות אחרת, ריבונית, ולא משנה מה גודלה, מעלה לו את הסעיף. וכאשר הסעיף המוסלמי עולה, הוא נוטה להתפוצץ.

מן הדיון הזה עולה, כי העילה למלחמת הערבים ביהודים איננה בשל גודל השטח שהיהודים מתחננים לקבלו כתחום מחיה (גבולות אושביץ אם נאמין לאבא אבן) אלא הדרישה לגבולות כלשהם. רוצה לומר כי תנועות יש גבול, הן מחרחרות המלחמה הגרועות ביותר.

תנועות השלום הדורשות כי מדינת היהודים תסתגר בגבולות המגומדים ביותר אשר עדיין מאפשרים חיים הן העילה למלחמות המרות ביותר. גבול דרשת מלחמה קבלת. רוצה לחיות בשלום? אל תשים גבולות ואז נראה. לא מעט מהוזי המדינה (תנועת ברית שלום לדוגמא) רואים במדינה חד לאומית שבה יש ליהודים את הזכות לחיות כדהימי את הפתרון הרצוי. רואים בגלות בארץ ישראל את הפתרון הראוי לבעיה היהודית. הרי ידוע לכל כי גורלם של יהודי ערב שפר עליהם מאוד, וכי מעולם לא הוטרדו או גורשו ממקומות מושבם.

על רקע זה קל לראות מדוע זנקו הערבים בנשוכי נחש כאשר החליטה ממשלת ישראל להקים גדר העלולה לציין גבול כלשהו, מדוע כפו על עצרת האומות לראות בגדר הביטחונית את שיא הנבלה, גבול מדיני הפוגע באשיות הקיום האנושי (מדינת אפרטהייד) ומדוע לא הכירה אף מדינה ערבית בקו הירוק כגבולות מוכרים ובטוחים של המדינה היהודית.

אנו לא היחידים שאינם מבינים את חוסר הכבוד המוסלמי כלפי גבולות באשר הם. אם יש מדינה בעולם שגבולה המזרחי ברור לעין כל הרי זו ארה"ב. הגבול לא הגן עליה מעליית הסעיף של המוסלמי הזועף. גבולותיה של הולנד הינם גבולות מוכרים, גם אם אינם בטוחים. הגבולות הללו לא הפריעו לרוצחו של תיאו ואן-גוך לרצוח אותו לעין כל בעירו אמסטרדאם ולהסביר לנוכחים כי כך יעשה לאיש אשר ברך את אללה. שום גבול איננו עוצר את הפלישה המוסלמית לצרפת, את הדרישה להכרה ככח עולה באנגליה.

המושג של גבולות מוכרים ובטוחים הוא אם-כך חלום באספמיה. גבולותיה של מדינת ישראל היו וישארו עניין שבמחלוקת, שמיקומם נקבע אך ורק לפי היכולת לשמר את צבא האויב מעבר לו. מכיוון שהאויב רואה בכל נוכחות ריבונית יהודית עילה למלחמה וטרור, הרי שאין טעם לנסות ולקבע גבול כלשהו לפי דמוגרפיה, אלא יש לקבע גבול שהוא בר הגנה, ולשנות את הדמוגרפיה כדי שתתאים לו.

ואם לא שמתם לב, זו בדיוק הטקטיקה הערבית. אפשר ללמוד מהם דבר או שניים. צאו ובדקו כמה יהודים גרים בעירק או בסוריה, ירדן או מצרים. ובבניין שא-נור וחומש ננוחם.